|
אני וליאת נהיה בנות עשרים ממש בקרוב, אבודות מתמיד, מנסות
להבין מה הולך בעולם ואיך זה שאנחנו יושבות כל שבת בבית קפה
ושותקות.
|
אמא ואני יושבות בחצר של בית המשוגעים,
כולם קוראים לזה "ביה"ח לבריאות הנפש" אבל בתכל"ס,
כשיש מסביב אנשים שמדברים לקקטוס, צוחקים עם עצמם
ומנשקים את הקירות זה בית משוגעים, אין מילה אחרת.
|
אמא היא חולת נפש.
הנפש שלה
חולה.
|
כשתמותי, בהלוויה,יבואו המון אנשים.
הם בטח יבכו, יגידו שזו אבידה גדולה,
שחבל... שהיית אישה הגונה.
|
אני רוצה להגיד לו,
אני לא בתולה,
אני אחרת,
|
בכל יום כיפור
אני נזכרת בדמותך,
עם טלית וכיפה
|
אני מדמיינת אותך לבדך,
צלילי הטלפון ברקע
ואת- מתבוססת בדמך.
|
יש לי עיניים ממש כמו לה
עיניים מקוללות.
|
תכתוב עליי שיר, שיר אהבה... עם סוף עצוב עצוב,
ממש כמו שהיה.
|
ביום שעזבת את הבית נשרפה לי הנורה בחדר, כאילו להזכיר לי שאין
מי שיחליף אותה.
אז לקחתי סולם ומצאתי מלא נורות באחד מארגזי הכלים שלך,
והברגתי אחת-אחת, אבל אף אחת לא התאימה, אז ישבתי בחושך ובכיתי
כי רציתי שתבוא ותדליק לי את האור.
|
אני לא יודעת מה מתרחש בחייך, לפעמים אני נכנסת לבלוג שלך
ומתעדכנת, קוראת על חייך באינטרנט עם עוד מאות אנשים אחרים.
|
|
|
'ב1998 הרביתי
לחטט באף, מתוך
נסיון למלא את
החלל שהותירה
אחריה הנסיכה
דיאנה'
טיזר מתוך "הדרך
למטה: סיפורו של
זוזו לסטרי" |
|
