|
גל לנץ, יליד 1982 נולד בעיירה השלווה והירוקה אבן
יהודה שלחופו הקסום שלי הים התיכון.
החל לכתוב למגירה בגיל 14 אך זו לא ממש התענינה
ביצירותיו ולכן החל לפרסם אותן ברחבי העולם
הוירטואלי.
מאוד אוהב תגובות, מאוד אוהב 5שים ומאוד אוהב מחמאות
באופן כללי :) תהנו
לא ציפיתי לזה בכלל, אבל יום אחד קמתי בבוקר, ובין צחצוח
השיניים והקפה של הבוקר הבחנתי כי הכלוב של חיימון פתוח וכי
נטע לא בבית.
ידעתי שנטע כועסת על אירועי הערב הקודם אבל לא ציפיתי שהיא
תערב את חיימון בכל הסיפור.
|
כל הלילה ספרתי בועות, והן התעופפו להן באוויר החדר, צוחקות
עלי, מצביעות. הוא שוב לבד, וזה אמיתי, היא לא תחזור יותר.
ניסיתי לפוצץ אותן כדרכן של בועות, אבל על כל בועת כעס שפוצצתי
קפצו להן שתי בועות קנאה בחיוך מנצח. כל בועת בכי שניסיתי
לפוצץ, רק התפוצצה לאלפי
|
הבוקר הזה לא היה שונה מכל אותם בקרים שקדמו לו, גם הפעם, בערך
באותה שעה, השמש החליטה לצאת ממרבצה ולמלא את השמיים.
|
היא נורא אהבה את הקוסם.
היא ידעה שהוא אוהב את כל הילדים, אבל תמיד הרגישה שהיא מקבלת
יחס מיוחד, שאותה הוא אוהב במיוחד.
|
ואז אחרי כל מיני ניתוחים, הגיע יום העצמאות שוב, הפעם אומנם
נשארתי בבית אבל רציתי לראות את הזיקוקים שאני כל כך אוהב, הרי
כוולם אוהבים זיקוקי דינור... טוב כמעט כולם...
|
היא קמה מהמיטה, עטופה בסדין הלבן החדש שלי, הכניסה את כפות
רגליה הקטנות לכפכפים ונכנסה לחדר המקלחת.
אני נשרתי שרוע על המיטה, מוצץ עוד לגימה מהווינסטון שלי,
מחייך את החיוך הטיפשי של אחרי.
|
איך זה שאני אף פעם לא יכול לכתוב כשטוב לי?
למה לעזאזל כל פעם שאני מחליט לכתוב סיפור, קליל, משעשע שכזה,
אני מגלה שאין לי על מה?
ושלא תחשבו שזה תמיד ככה, כשרע לי, כשאני עצוב או מדוכא, זה
זורם, זה עף לי מהאצבעות כל כך מהר שהמחשב לא מספיק להגיב בקצב
שלי.
|
"תרגעו, אנחנו חיים", תאמינו לי אין משפט שהייתם רוצים לשמוע
יותר.
כמעט שנה עברה מאז והמשפט הזה עדיין מהדהד לי בראש ללא הרף.
התישבתי לכתוב את הסיפור שלי כחלק מתרפיה עצמית, אני סובל ממה
שנקרא תסמונת פוסט טראומטית, ובמטרה לנסות להחזיר לי את שנתי
הנודדת התיי
|
בום, רעש מחריש אוזניים והכל אדום ועשן וריח של זיקוקים של יום
העצמאות, נזרקתי על הרצפה ליד הג'יפ, הכתר עף לי מהפה מעוצמת
הפיצוץ, המכנסיים שלי האדימו וכאבה לי היד.
|
אני זוכרת שהוא היה מלקק אותי, לא הייתי צריכה לבקש בכלל הוא
היה מתנפל עלי ממש, מפיל אותי לרצפה ומתחיל ללקק.
המגע של הלשון שלו היה מרטיב אותי לגמרי ופה לא הסתיימו
השגעונות שלו.
|
הרגע שבו צילצל הפעמון היה מהרגעים האלה שרואים רק בקולנוע
האמריקאי הישן.
קצב הלב שלי האיץ עד טירוף, ואולי בגלל זה או על אף זה הזמן
כאילו עמד מלכת.
|
עוד מאז היסודי תמיד אמרו להם שהם יתחתנו.
היא הייתה הנשיקה הראשונה.
היא הראשונה שאהב באמת.
היא הייתה הכל בשבילו.
היא הייתה זו שאיתה רצה להתחתן.
|
ויש לי זמן, אין לי כוח.
החיים בבועה של שטיפת מוח.
הולכים לפי הקצב של הרס"ר האוטומטי, עוד בובת פלסטיק עם זכרון
אלסטי.
|
בואי נברח
ניקח את מה שיש
או את מה שאנחנו צריכים
ונבנה הכל מהתחלה
יפה, גדול, בוהק
|
ועכשיו זיכרון של דמותך מהדהד בי
את כל-כך רחוקה אך עדיין פה
|
קו ישר, דרוך.
צריך להסתכל גם למעלה, גם מעבר לפינה.
הכל במקום, היד בודקת.
צעד מהיר, דופק משתולל
פעימה , פעימה, פעימה.
|
אני מחכה שתסחפי אותי.
מצפה שהרוח תכה בי ללא רחם ואאבד את שארית שפיותי במרדף
אחרייך.
|
היא תמיד אמרה לי שמספיק לה מבט אחד בעיניים שלי בשביל לדעת.
|
|
|
זה היה מה זה
טעות לצום שנה.
עכשיו אני כל
הזמן רעבה.
ולא מוצאת נוחם
אפילו בבמה
חדשה.
הרעבה |
|
