|
gally
 
גלי נולדה וגדלה בצפון הארץ.
אחרי 30 שנות חיים החליטה שהיא דווקא כן רוצה להיות
סופרת.
יכול להיות שזה יצליח.
בינתיים היא כאן.
קריאה מהנה.
מומלצי הבמה:
שלושים שעות ואבא
עולם הקשת בענן
יוצאת אל האור
פולי ומדי
המומלצים שלי:
שיעור ספרות
דגים אינם עפים
ערב של הישרדות
הילה
נ.ב. בואו לסדנה
http://stage.co.il/forum/list.php?f=13&t=44390&a=0
נשרתי אל ספסל בכיכר מלכי ישראל. חשתי חבולה ומטונפת עם האיפור
שנמרח, חולצתי ההפוכה, רגליי יחפות ומטונפות מאספלט הרחוב
ושאריות הזבל שבני האדם מותירים עליו התיק על כתפיי ונעליי
אחוזות בכף ידי.
|
אמא אמרה לו להפסיק לדבר שטויות, אלו קולות של אנשים נהנים.
אבל הוא לא מאמין לה כי תמיד היא משקרת. הוא מוציא את הכריך
מהניילון, חסר סבלנות. יש עליו כתמים כחולים-ירוקים. הוא קורע
את הלחם בגסות עם השיניים. גם יום קודם הוא לא אכל.
|
הוא נוהג כמו מטורף, התומר הזה. ואני כולי רועדת כשהוא טס במאה
קמ"ש חותך רמזורים בלי להאט. אני רואה את המחוג נע מעבר למאה
ואני קצת מצטערת שאילן לא נוהג. גם הריח שלו הורג אותי. ואני
יושבת באמצע. מהצד השני דשה פתחה את החלון עד הסוף והרוח מעיפה
לי את השיער של
|
לא שיש לה סיבה טובה כל כך לשיר. למעשה, כבר הרבה זמן שאין לה
סיבה לשיר. אבל היום היא החליטה שהיא צריכה לקחת את עצמה
בידיים. בשביל יוני. היא חייבת לקום, ולהתארגן. ולהתלבש.
ולחזור להיות אמא טובה. והיא קמה בבוקר, ופתחה את התריסים. משב
של אוויר מרענן נכנס לבית
|
צנחתי על המיטה וטמנתי את הראש בכר. אני חייב למצוא דרך להחזיר
אותה. פעם אחת נעלתי אותה בחדר שלה. טוב, לא היתה לי ברירה.
באמת. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא בגדה בי, ולא ידעתי איך לקבל
את זה. הייתי ממש נסער והייתי צריך זמן לחשוב. גם היא היתה
נסערת וצרחה מעבר ל
|
"בואי נצא קצת" צאלה לקחה אותי מחוץ לחדר אל מרפסת קטנה
שהשקיפה אל הים. "יעלה, הילה צריכה את התמיכה שלך. אל תכעסי"
היא ביקשה שאשאיר את הציניות והמרירות בתל אביב. אבל אני לא
השארתי כלום בתל-אביב, חוץ מהשניצלים על השיש שיסריחו לי את
הבית כשאחזור אליו.
|
סורה עימי," הפצרתי. ואתה שפל ראש, בעקבותיי. "הלא תראי?"
שאלת, ואני צחקתי כי אין פחד בליבי. "בוא כבר, בוא עימי,
טיפשון". איך יכולתי לחשוש, והלא את חיי הייתי נותנת תמורת
אהבתך. עייף היית, ואני רעננה כפרי בשל. אל המיטה הובלתיך, שכב
נא, אהובי. חיוור ויקר כרעת
|
"ברור. כשמרכלים על המנהלת כדאי להביט טוב טוב לצדדים" אמרה
עידית, בלי שמץ של קבלת ההתנצלות. "וחנן" המשיכה, באותו קול
מקפיא שגרם לחנן להצטער על כך שהתעכב. "אתה חוזר בתשובה?" הוא
נענע בראשו לשלילה.
|
ובלילה הוא שוב טובע, היא שומעת את זעקותיו, אוטמת את אוזניה.
מניחה כרית על אוזניה, והצעקות חודרות דרכה. פושטות כתאים
סרטניים דרך עורה, חודרות אל עורקיה, אל ורידיה אל ריאותיה.
אין לה לאן לברוח. שוב נשמעת צעקה. היא מתעוררת ומגלה כי היא
בקעה מפיה שלה.
|
היא מרימה את ראשה, עכשיו היא מסתכלת עליו, מסתכלת לו בעיניים.
היא תגיד את מה שיש לה בלי לפחד. "שאבא שלי" היא מתחילה ולא
יודעת איך להמשיך. "שאבא שלי..."
"מה עם אבא שלך?" אורי הסתכל בה.
|
"תקשיבי", רועי ניסה להסות אותה, מחפש את הטון המתאים
לסיטואציה מעין זו. רך? נוקשה? אמפאתי? אדיש? הוא עמד קרוב
אליה, שומע את המאמץ שהשקיעה בכל נשימה. גם הוא התאמץ "אני
באמת לא יודע מה את רוצה ממני, אני אפילו לא מכיר אותך".
|
אני עייפה, אוליבר. עייפה מאוד. התרגשות היום התישה אותי,
ועיניי נעצמות. בלילות האחרונות חזרתי לחלום עליך. כמו בתקופה
שאחרי שעזבת. ואז פרצה המלחמה ולא נותר עוד מקום לחלומות.
בחלומותיי אני רואה אותך שוב, אבל כבר אינך צעיר. שיערך אפור
ומשקפיים תלויים על אפך.
|
איך הוא מרשה לעצמו לא להגיע? אז רבנו קצת, לפני שנה. אז אמרתי
לו כמה מילים שלא ברור איך הן יצאו מהפה שלי, אבל זה עוד לא
אומר שלא חיכיתי שנה כדי לראות אותו. ומי זה בכלל האבא הזה שלא
היה איתו בקשר ופתאום מגיע דווקא לערב הכי חשוב בשנה?
|
"הכול בסדר?" אמא נכנסה, "שמעתי קולות?"
משכתי כתפיים בהכחשה. וברגע שהיא יצאה שאלתי את פרפרית מה
עושים. פרפרית אמרה לי שאני בכלל לא צריכה לדבר, היא הרי קוראת
את המחשבות שלי.
|
ובלילה הוא חוזר שוב והוא בגילופין. עולה במדרגות, גופו נגרר
אחר רגליו, נופל הוא אל המדרגות ושב וקם וליד הדלת מבקש הוא את
עלמה. "צאי אליי. לא יכול בלעדייך," צועק אל הדלת הסגורה.
ובבוקר רואים השכנים כי על קיר הבניין כתוב ועומד, "עלמה, אני
אוהב אותך" ברסס שחו
|
אז מה יהיה?" הוא שואל. דואג לי. מברר אם זה למחר. כן. האם אני
צריכה עזרה. מושכת בכתפיי, כאילו שהוא יכול לעזור לי. אני לא
מסוגלת לכתוב הלילה כלום. "אבל את לא יכולה ללכת ללימודים בלי
להכין שיעורים" הוא מתקומם כנגדי, הופך להיות המצפון שלי.
|
התמונות נעצרו ורק הילד הזה שנתקע שם. מדי רצתה שיתקדם, אבל
הוא שלח לעברה את העיניים השחורות והמלוכסנות שלו, כיווץ את
האף הקטן שלו, וכל נים ונים מגופו זעק אליה. אולם בשפתיו
המכווצות, השקטות, אמר רק "בבקשה, תעזרי לי".
|
איפה הדיסקית? הוא שואל. היא מושכת בכתפיה. לא יודעת, היא
אומרת. היא דווקא כן יודעת. אבל היא משהה את הזמן. נותנת לו
לעבור עד שהיא מוציאה אותה מן המגירה. היא עומדת מולו, מגיעה
לו עד לכתפיים בלבד. הוא מוריד ראש והיא מניחה אותה על צווארו.
אוחזת בה רגע נוסף. שם
|
על מדרגות האבן מאחורי בית המדרש הישן, ישבו שלוש נערות בנות
שתים עשרה בלבד. השלוש בחצאיות ארוכות ובבגדי בית הספר, צמודות
זו לזו מלחששות בהתרגשות, שומרות על סודן.
|
העט שבידי מפסיק לזוז. היד קפואה. אני בוהה בלוח. המורה מבחינה
שאני לא כותבת ומתקרבת אל השולחן שלי מבלי לעצור בשטף דבריה.
העט עדיין לא זז. היא מתופפת בידה על השולחן שלי, סמוך למחברת
"את חולמת", היא אומרת ותובעת את התייחסותי. אני מגייסת את
ריאותיי ולוקחת נשי
|
לך אחריה, גידי." ענת יצאה מהחדר, בעיניים אדומות. קוראת את
האשמה בפני. מעולם לא הכיתי את הילדים שלי. אני לא בנאדם אלים.
הרגשתי את המועקה עמוק בבטן, מעין קפיץ שמנתר ומרעיד את האברים
הכי פנימיים שלי. היד שלי היתה חמה עדיין וידית הדלת קרה
כשמיהרתי לצאת דרכה,
|
|
|
