|
ילידת 88.
לא שותה את החלב שנשפך,
ומנסה שלא להזיל עליו דמעות.
אפור, הכל יותר מידי אפור.
אם פעם עוד היה שם משהו, היום נשאר רק חול.
ערימות ענק של חול.
וטייס אחד ששכח איך לעזאזל מטיסים את המטוס.
אף לא חשבתי שדווקא אתה תיהיה מה שאתה היום, אפילו לא לרגע.
אף פעם לא קיוויתי שדווקא אתה תיהיה זה שעושה את מה שהוא עושה
היום, אפילו לא לדקה, אבל דברים קורים, הזמנים משתנים ואתה, אם
אני רוצה ולא רוצה, אתה זה מה שאתה היום.
|
להיות ביחד זאת השאיפה הכי גדולה
אבל בנתיים לבד.
|
אם הייתי יודעת שהיום ההוא יהיה היום שיתחיל את הניוון הזה
שאני תקועה בו עכשיו הייתי גם אני נכנעת לאוירה הקודרת ולא
יוצאת מהבית, אבל משהו בו עניין מספיק כדי לעשות עסקה מפוקפקת
- את תקבלי פרספקטיבה אחרת לחיים ובתמורה אני אעקור לך את הלב
|
לילה, חושך, ירח והרבה כוכבים. הגיע הזמן שלי לצאת למסע הקטנטן
שלי. גשם בחוץ ורוח מקפיאה, אני מצטיידת בפלאפון למקרה שאני
אצטרך תזכורת ודרך חזרה למציאות, חבילה של ווינסטון, מעיל
וצעיף.
|
אני אזהר בדבריי, פן אכתוב עלייך בדרך אנושית...
|
קופצת, מתגללגלת, מאיטה תנועות, מתעמקת בכל קימור של הגוף, כאב
מהול בשימחה שהשרירים מגיעים עד לשיא היכולת והעצמות נפגשות
בתנופה עם ריצפה, מאבקים להסדר הנשימה והכל במערבולת שאי אפשר
לתאר..ואז עוצרים ומשתתחים על הריצפה, נשימות מהירות, עוצמים
עיניים ומחייכים
|
צעקתי, צעקות חדות כלכך עד שיכולתי לשמוע את ההד קורע את
האויר.
והספקתי לשניה לראות את רגליך כושלות תחתיך, בוגדות באיש מלא
הגאווה הזה, בך.
|
חיבוק, חיוך, שתיקה צורמת, משפטים - ספק מאשימים, ספק מודים
באשמה - על כך שנעלמתי מהעין בזמן האחרון.
השעות עברו... הקור והגשם התחזקו משניה לשניה... האור כבה
פתאום, נשיקות, חיבוקים, ידיים מלטפות... ולי? לי היה רק קר,
ביחוד בלב.
|
ריח התפוזים הבשלים אילץ אותי לנשום, היה שם ריח חזק של
תפווזים.
ריח מתוק של רקב, ריח של חמסין.
לא רציתי לנשום, לא יכולתי לנשום, לא רציתי להבין שאני שם כדי
לסמן עוד שנה שעוברת.
|
ילדה קטנה , הולכת בצעדיים ילדותיים, ברגליים יחפות.
הולכת על פסי רכב מוכרים, מוכרים מאוד, מוכרים מידי.
הולכת ורגלייה הקטנות טובלות בשלג השלג הלבן, אך היא כבר לא
מרגישה בכאב.
|
זה מרגיש כאילו קשרו אותי לספת טלויזיה ישנה מידי, מחזיקים לי
את העיניים באטבים ומושיבים אותי מול טלויזיית 52 אינץ'
שמקרינה נונ-סטופ את אותם רגעים שנראו לי אז כל כך יפים.
וזה כואב יותר מהמוות הטראומטי של אמא של במבי, כואב פי אלף!
|
אין בי שום רצון להשכין שלום שמימי, אין בי שום רצון להתחלה
חדשה
אני רק רוצה לנקז עד הטיפה האחרונה את הנוזל הרדיו אקטיבי שלך
בתוך האדמה שלי, מתוך לב הרגבים.
אני רוצה את היכולת להסתכל קדימה ולבעוט אותך מהחיים שלי.
לתמיד.
|
כל פעם שאני מביטה על החוט אני רואה אותה הולכת -
עקב לאצבעות, אצבעות לעקב.
|
ובעוד אני חושבת אם שימנתי את החלקים, אתה נכנס בצעדי מלכות אל
בית הקפה. חיוך פלסטיקי נוזל לך על הפנים ויש לך ניצוץ של
התרגשות בעניים. אני מרימה גבה ושוקלת מאיזה צד הפרופיל שלך
יותר הוליוודי , כדי שאוכל לחשב על איזה צד תיפול.
|
דהייה נמנעת של צבעים בוהקים
מסלול חייהם כפה עליהם לשקוט
קווים ישרים מצוחצחים ודקים
כלוב קטן להתרכך בו.
|
במקום הזה לא תתקיים אהבה עזה או רוך תמים
וגם אם תקריב את עצמך למען יהיו
הריי שלא תצליח לשנות דבר.
|
ולי אין מקום, אין שורש, אין תכולה,
לא הווה ולא עתיד
רק עבר, השב ומזכיר את שהיה.
|
על קרנות המזבח ניגר דמי,
והנני ממוללת את שמך.
תחנונים דמעות ודם,
זעקתי לגאולה אחת
|
הורד את המגל וקצור, קצור את כל העומד בדרך
|
השמים יוכתמו ואת השתיקה יפרו,
יטפטפו עליי את שהיו.
השמים יטפטפו לי את טיפות הדם על הלחיים.
|
דקור אלפי פעמים, בתנועה מכנית וקרה
עד שתתרצה
עד שהדם ייגר מפי המסרב לנשום.
|
ורק התחושות מנתקות את עצמן ולא רוצות לקחת חלק,
ולו יהיה זה הקטן ביותר, באותו מחול מטורף.
|
מגרד את הוורידים מבפנים
מקיז אותי
על סדיני הארגמן
|
מעיפה מבט, עכור במעט אליך, ואתה מגרגר לכיווני.
קידות של הנאה מפוקפקת, ולעולם לא אדע אם הן היו לכבודי
|
אעקור את ציפורני החתול מכפותיי,
אקשור חוט שני אל מסביב ריאותיי,
עייפתי מלטנף את הבשר החי.
|
אנחנו זזים, מתהפכים, מתערבבים - אחד בתוך השני
מהר יותר, לאט יותר
לצורות מאותרות שאין מן חזרה
|
ובשעה שהכחול הופך מלכות
אני אחייך ואדע, שרחוקה אני מספיק
גם אם פרידה לא אמרתי
|
בקופסא שלי בחושך
לא יודעת למי לתת להיכנס
לא יודעת את מי להוציא
יודעת שצפוף.
|
מחיאות כפיים מציפות את החלל
אבל אני כבר מזמן הפסקתי לשמוע.
רק הדם שניגר מהציפורניים
מורה לי על כך שהגיע הזמן לעצור.
|
אמבטיית גפיים,
או כך נראה לי.
נהיה סמיך מרגע לרגע.
|
את קוביות הסוכר האחרונות שלי נתתי לך, פוררתי בשבילך כל אחת
מהן בקפדנות מתחת ללשון.
התלוננת כל הזמן על כמה שזה מר ושאני בכלל לא מתחשבת, ואני
בתגובה ברחתי לפינה להסמיק.
|
הראש שלי מסתחרר, מסתחרר כל-כך חזק עד כדי כך שאני מסוגלת
לשמוע את המפרקת שלי נבקעת מהעומס, וחלקי שלד בוהקים נופלים
לי מהאוזניים.
המראות חולפים במערבולת חסרת צבעים סביבי, שולחים זנבות
מחודדים וצובטים אותי בישבן.
|
על כר הדשא שלי צומח סחלב
סגול וערירי, בוהק ביופיו.
סוליות הנעליים שלי מאיימות לעלות לו בחייו.
|
ירקתי כמויות אדירות של דם, צילקתי את עליות הלב וריטשתי את
החדרים.רציתי להיכנע, להתפתל על מרצופת השיש שלך, לנקד את הקיר
הלבן בנוזל היחיד שהצלחת לחלץ ממני.
|
אין אף אחד.
תקופה שניראת כמו נצח.
ולא נותר לי אלא לספור את הימים שעוברים
יום ועוד יום.
|
באמת זה נכון, אף פרידה לא נמחקה לי מהלב אפילו לא כאלה שלא
היו החלטיות או ספניות.
|
אנחנו משחקים משחקי ציד שלא בטריטוריה הטבעית שלהם.
ניצודה אורבאנית עם חושים חדים מדי, מכדי להיאכל בקלות נוחה.
|
אני מנסה להשתיק את הכל, את המחשבות והרצונות, את הגעגוע
התמוהה למשהו שלא קיים, גרוע מכך, למשהו שכלכך קיים עד שהוא
מקיז אותי על הקירות במנות קצובות, לוקח את האויר ממני באנקות
של יאוש חסר תקדים. אני מתגעגעת למשהו שאני לא מסוגלת לחיות בו
|
הייתי חייבת את זה לעצמי, הייתי חייבת לדעת איך זה מרגיש, לדעת
אם יש סיכוי בכלל ועד שמצאתי קצת אומץ, קצת חוצפה, עד שמצאתי
את היכולת לעמוד מול הפנים שלו בלי להחנק
עד שמצאתי את הדרך המושלמת לביים טעות, הכל בשביל כלום.
|
כולכם עוזבים, מקלפים קירות, ממלאים מזוודות ונוסעים.
גם אני הייתי שם.
נסעתי, אבל רק כדי לחזור.
|
אתמול בלילה חלמתי שהנרי דוד מזיין אותי.
הוא הרים אותי בקלילות והצמיד את גבי אל הקיר במבט מזמין.
ונכנס.
ויצא, והעיניים שלי התגלגלו אל מעל לראש.
|
להחיות את השדים שלי אין צורך, הם כבר השתלטו על כולי.
לנסות ולתקן דברים?
יקירי, דברים לא מתחברים שוב ע"י מבטים או נגיעות.
|
ריאל מפסידה, למרות שמישהו לחש לי שהיא הקבוצה הטובה בעולם.
החזק לא תמיד ישרוד, והרע השמנמן תמיד ינצח.
אני מתהפכת מצד לצד, על הספה, הלא כ"כ ירוקה והאזניים נסתמות.
לא רוצה לשמוע כלום יותר.
|
זה כ"כ מייאש, לחשוב עלייך, להרגיש ככה, ללכת לאיבוד בין אלפי
המחשבות עלייך - פשוט מייאש.
אני אוהבת אותך יקירי, מתי כבר תראה את זה...?
|
אז אחרי שתאסוף את עצמך לפיגורה מוגדרת, תסתכל לי בעיניים
רק כדי שאני אלחש לך באוזן דבר מה,
ותתפרק שוב לאותה הערימה.
|
יושבת בחדר... רגל אחת על הכסא רגל שניה על המיטה, מסתכלת על
הקיר הסגול שלי, לוקחת שאכטות קטנות מהסיגריה שאוחזות אצבעותי.
|
מצחיק אותי איך דווקא אתה, שמתהדר בנוצותיהן היפות ביותר של
הבנות, כשהיית איתן, שמתבשם בריח גופן, שצריך תמיד לשמוע
גניחות באוזנו השמאלית כדי שיוכל לנשום לרווחה- איך דווקא אתה
יכול להחליט מתי אחייך ומתי אשתוק או מתי אתפתל ברגע של שיגעון
יזום.
|
אם כן מסתבר, נפשי אבדה, מחכה בשקט, חושבת שזה משחק מחבואים
ביזארי ושאתה מחפש אותה בלי נחת.
אנא ממך, אהוב יקר, חפש אותה ומצא אותי.
|
אני תופסת את הראש הכי חזק שאני יכולה, אולי הוא יפול, מי
יודע...
הכל רועד לי, אני בכל זאת צוחקת. כשהכל מתפורר, אז צוחקים.
הכל מתערבל ונוזל ונשפך לי על הידיים, כל החיים בידיים שלי.
|
משטר נוקשה מחנך לאופי חזק. עובדה שזה מצליח, הקומוניזם הארור
החזיק עשר שנים יפות ואני מתלוננת על אחד עשר ומשהו חודשים...
לא בדיוק, זה כבר יותר בכיוון של שנה.
|
"מה את שותקת?!
אני לא צריכה עכשיו שתשתקי לי בטלפון!!!
אין לי כוח לזה, אין לי סבלנות לשקט הזה!
או שאת אומרת משהו או שאני מנתקת!"
שיחה שלמה בשקט תמידי, השקט התמידי שלי.
|
נראה לי שרסיס לא מזוהה פער לי קרע בריאות, והן מחרחרות
ומתמלאות בנוזל בלתי נראה, אני בטוחה כי אני מרגישה איך אני
מכניסה אוויר ואף פעם לא מצליחה להרגיש שאני באמת נושמת.
|
מלמדות זו את זו את הדרך,
הן לבסוף יעלזו על שהכניעו אותי
|
אני צמודה למקרר אתה נצמד עליי ורק הסכין המכוערת הזאת של אמא
שלך יושבת לי על הצוואר
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
לא צוחק- גם בין
הסלוגנים- גם יש
צבעים.
הצהוב בהיר הם
היותר חכמים,
הכתומים הם כמו
עבדים, מה שאתה
כותב להם הם
מאשרים
פיני גרשון
בקורס סילגון
לזוזו לסטרי |
|
