|
אני חושב שהכול התחיל כשהייתי בן 11 וחברה של דוד שלי, אהוד,
עזבה אותו. דוד שלי אהוד הוא בחור ממש טוב, ולמרות שתמיד היו
להם בעיות במערכת היחסים, כמו שאחותו (זאת אימא שלי) אהבה
להגדיר את האסון שהיה הקשר שלהם, בכל מקרה - למרות שהיו להם
בעיות הוא לא וויתר עליה
|
כי הנצח הוא רק דקה או שתיים
ואחריו
יש עוד הרבה זמן
להחמצה
|
אני טובעת בים של מילים שלא אמרתי
שקוצפות ונגעשות מכוח משבן של המילים שנאמרו
מה שכמעט וקרה אבל לא, מציף אותי מעבר למה שניתן להכיל
הניסיונות שלי לתקן רודפים אותי כמו רוחות בטירה עתיקה
|
את באה והולכת
את כל הזמן שם.
מדברים עליך.
|
כל כך מזויף
כל כך על יד
כל כך בערך
|
זה נכון שיש כאן מה שצריך בשביל לחיות, אבל אין שום סיבה. אין
כאן טיפת רוח, או יופי, או חופש. האנשים כאן הם עבדים של
הרעיון שלך, אבא, ואתה אפילו לא מבין את זה. וזה נכון שנתת להם
חמצן לנשום ומים לשתות, אבל הם אנשים, בני אדם, יצורים חושבים
ומתפתחים, והם צריכי
|
היא והיא ואני יושבות סביב השולחן, מדברות, שואלות, צוחקות,
מתלוננות, שותות קפה.
הוא מתקרב. הוא נראה אשם ומפוחד, וקצת מגמגם כשהוא מתחיל לדבר,
אבל ממש קצת. אפילו הוא לא שם לב. רק אני.
|
|
|
עורך יקר
למען הנצח
תן לזה לצאת אל
האור!
את השאר הוא
יעשה בעצמו
האמביציוזית |
|
