|
אני גבריאל, רק בשירי אני מצליח להביע את רגשותי,
מחשבותי ועולמי. מקווה שכל מי שקורא יבין ו"יהנה" עד
כמה שאפשר
אני רואה את עצמי בזרם פילוסופי המכחיש שלאדם מהות
מיוחדת משלו, ומדגיש את עובדת קיומו בעולם ואת
מודעותו לעובדה זו כסימני ההיכר שלו.
האדם נולד אל תוך מצב נתון וכפוי עליו, מושלך לתוך
עולם חסר משמעות ואבסורדי. לפיכך, קיומו בעולם זה
הוא שברירי וחסר-ישע (יספרס), עמלו הוא עמל-שווא
סיזיפי (קמי), והוא מודע לסופיותו ולמותו הבלתי-נמנע
(היידגר). בקיום זה יש חריפות מיוחדת ומשקל מיוחד
לתחושות של בחילה (סרטר), חרדה (היידגר) וכישלון
(יספרס). אני מדגיש חירותו של האדם, אף במצב זה,
ליטול על עצמו את האחריות לגורלו. נבחין בין קיום
אותנטי לקיום לא-אותנטי של האדם, הנבדלים במאמץ
שעושה הפרט להשתחרר מן הנסיבות הכפויות עליו ולממש
את חירותו, כתחליף להיטמעות באנונימיות של ההמון
ולדשדוש בחיי היומיום.
"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין
הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום
האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין
לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה,
או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין
חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת
האבסורד" ("המיתוס של סיזיפוס" - אלבר קמי)
There is no end in the collapsing ground
Zero ground is the way of stone
Every little thing in the bone
Looking around, the tree has grown
No logic, only me, imagination and the bond
|
Waiting for my joy
So fragile, easy to destroy
"Trust no one..." echoes as a bell
I guess this are the fillings in hell
|
איש הזהב עולה ויורד
אולם איש הזהב לא מפחד
איש הזהב חזק כמו שור
מכניס אור למרות שאוקטובר אפור
|
דמיון נותן חיוך אבל
יוצר בילבול והפרדה בין צבעים
|
החורים הגעגועים והזכרונות
מלווים אותי בכל אחת מההקפות
|
אני זוכר, אתם לא
אני נותן, אתם לא
אני בא, אתם הולכים
אני אמיתי, אתם מזויפים
|
יופי מהלך ולא נותן לי להיכנס
לעולמו האמיתי והלא מושלם
היופי לא רוצה להיות איתי
בדרך האדומה, ולשבת באגם
|
רוכב מבולבל, עיני מסתחררות, נופל וקם מהבורות
אין אני יכול להמשיך את המקום, אם כל מה שחשוב להם זה שיהיה
המון
סחור סחור, שיגרה מוחצת, לא נותנת לי לרדת
מתי זה נגמר? עוד לא מאוחר?
או שכבר עבר?
|
אפוקליפס עכשיו
סוף היא המילה הכי מתאימה, אפס
היא מילה שבשבילי היא התחלה חדשה
|
הצדק אותי מסנוור
ואני לאה ושפוף
מחכה להזדמנות
לבד לעוף
|
מרגיש לבד והגרון כואב
מופע החיים, בתיאטרון עורב
ששעריו עליו נסגרו
וצופיו כלפי לבו התעוורו
|
צד ימינו של הורוד מרגיע ותומך
השמאלי מראה שריטה והופך,
הופך לעצוב, קטן ורקוב
המלאך הזה לעולם לא הרגיש אהוב
|
מאין שגרה עוקצנית וכואבת
הולכת וגוברת, ללא נטיב בריחה
מקווים שזעקת ה"מדוע?!"
תהפוך ללחישה
|
נגמר הדיו כי אין משמעות
נמאס לי לשמוע ולהרגיש בורות
אתגלגל אל הים, אשוט בעולם
אחפש תאומה, וביחד שנינו נקפא
|
פרח זעיר שאין לו מחיר
בתוך גלקסיה של עצמים קבועים
מנסה לגעת בעזרת פריחה בקצב אדיר
בהירות קבועה יש לכוכבים
|
צועד בעננים והראש בכוכבים
משתמש בכל אבל לא מחובר
מסכי הגשם מדלגים על הבועה
מביט בצבעים ומאבד תחושת אחיזה
כולם זה אני ואני זה כולם
הכדור נעלם
|
ההד שלי הוא אני, והוא רואה את עצמי
נתלה באילנות גבוהים, לא בסמרטוטים
רק אני חיי, השאר מתים
|
אין חיים, אין אהבה, מלא בהרגשת אכזבה
אני לא מבין מאיפה השנאה, כולם פה אדומים ולא מבושה
|
ומה היה קורה אם לא היה הכלום של כולנו?, כלום
|
|
למלאך,
אם חמאה היא
תמיד מעל הלחם
ואם חתול תמיד
נוחת על הרגליים
אז איך זה שחתול
עם חמאה נוחת על
הגב? |
|