[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גבריאל בן יהודה הנו שם ספרותי (החתום על שני ספרים:
"מסע אל הישות הפנימית" ו"החיים המציאות ומה
שנסתר").
שם אמיתי: גבריאל רעם.
מלמד תקשורת אל מילולית בחברות ואירגונים. כתב 4
ספרים בנדון. ושני ספרים (תחת שם עט, כאמור) בנושאי
הגות ומודעות.
ספרו האחרון: "אמנות השיחה" יצא בהוצאת "ידיעות
אחרונות" במרס 2003
סיפרו הבא: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ
ומנד" - עומד לצאת לאור בהוצאת ידיעות אחרונות,
בתחילת שנת 2006.
עיקר כתיבתו כאן בז'אנר של מסות והיא נסובה על נושאי
הגות ומודעות.

כובע נוסף שלו הוא כתיבה בנושאי תקשורת אל מילולית.
ולאחרונה מפרסם בנושא חדש ושמו: פוטואנלסיס. ניתוח
תצלומים על פי פרמטרים אל מילוליים. והכוונה היא
לקבל הצצה ותובנה לגבי היחסים בין הדמויות המצולמות
ובינן לבין עצמן, וכל זאת על סמך התבוננות פרשנית
באלמנטים הלא מילוליים בתצלום.
הספר בנושא מוכן, ומחפש מו"ל, ובינתיים נפתחו שני
אתרים בנושא, האחד באנגלית, ויהיה פעיל בינואר 2004,
והוא עוסק בניתוח של תצלומים ומזמין את הגולשים
לשלוח צילומים לניתוח (תמורת תשלום). כתובת האתר:
http://www.photo-analysis.com/home.asp
אתר נוסף בעברית:
http://www.ipaper.co.il/photo

ניתן לגלוש לאתר ובו ריכוז כלל המסות שכתב בשנים
האחרונות, מחולק לפי נושאים:
www.ipaper.co.i./being




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
משל
החיים זה מאבק. המאבק הוא לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים
למפסידים (לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח). כדי שהנמר
ישרוד - הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח - האיילה צריכה
להפסיד.

מוסר השכל
וכאן נשבר הבן ואמר: "מאיפוא לי לדעת את כל הדברים הללו?"
"היית צריך לשאול", אמר האב.
"אבל איך אני צריך לדעת את מה שאתה רוצה לדעת, לא ביקשת ממני".

סופני
"אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות" אמר
הבטתי בו מבעד לקצף הבירה. עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים
אחרים?" שאלתי "מה פתאום?!"
הוא הביט בי מופתע מבעד למשקפיו "טוב," כחכח משהו בגרונו, חיטט
בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר-כך פסק "טוב, אם זה מה שאתה רוצה"
"

"נו, זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב הזה, ואנשים
עוברים לידנו ומלצריות ניגשות אלינו, ושולחנות נוספים ויש רעש
גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן אך בעצם אין פה אף אחד, זה רק
שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד משנינו
רוקד צמוד לחי עם המוו


לרשימת יצירות השירה החדשות
יחסים
Things have got a strange way of going wrong.
They seem normal, so normal
And then it goes so wrong, all of a sudden,
Very wrong

הגות
בין גל לגל נוסעים המים
מגל אל גל, מתקרבים המים -
אל החוף.

קינה
דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;
יקרי ערך כצמיד שאבד.
כחיבוק לצולל בבדידות.
כברכה למקולל

אלוהים
אני ואלהים
אני ואלהים.
הכלום והכל,
ההרף עין והנצח,
האפסות והשלמות.
אני ואלהים.

כעס
בוער לאט
בוער לאט,
כשאחרים תמו
הוא עוד בוער בצד.

הגות
גם לשירים יש רגע של אמת.
בו הנפש השירית מזדווגת
עם התודעה ההגותית.

יחסים
לדברים דרך משונה להתקלקל,
הם נראים רגילים, כה רגילים.
ואז לפתע זה מתקלקל,
מתקלקל מאוד,
באמת.

אלגיה
לנו רק הרגע הזה
והרגע הזה הוא רגע אחד לפני הסוף.

הייקו
דרכי דרך המים,
נשמתי יוקדת אש

אלגיה
מוראות הזמן לא התרחשו עליהם בבת אחת,
הוא לא עט לפתע.
הוא מועך בשקט,
לאט, לאט לאט,
(בעדינות ובמעין זהירות)
עוד קצת ועוד קצת ועוד,
עד שיסדק, יתכווץ, ויחלש - המבנה הקשיש.

הגות
ה'אני' שתפגוש
הוא ה'אני' שגיבשת,
ה'אני' שהצמחת
דרך ייסורים וכאב.

כמיהה
הכלב זוכר, הכלב יודע,

הוא אף פעם לא שכח.

אנחנו לא זוכרים,

מורבידי
פארפרזה על שירו של גורי.
ועוד שלושה שירים.

הגות
העדשה מתחת לנסיכה - דוקרת.
כל הלילה - מתהפכת,
אין לה מנוחה.

געגוע
ובחלומותי אני שוב בלונדון.

הגות
יש לנו חולשה ליופי.
חולשה.
והולכים אנו ונחלשים.

מורבידי
כל כך מנסים,
כל כך משתדלים,
כל הזמן מתאמצים -
שיהיה בסדר,
שיהיה טוב,
שיהיה נפלא.

אלגיה
יחסים הם עציץ חרס.
חופנים אדמה, צוברים מי גשמים
ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.
מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

ביקורת
המציאות הזעיר בורגנית היא מכל עבר;
האושר הקטן והשווה לכל נפש.
כך מצד אחד, ומה מצד שני?

להיות ילד זה לא לדעת, ללכת לאיבוד. להשתוקק לנוחם, נחמה. למי
שיהיה אפשר להשען עליו.
ואין יותר ילד מאדם מבוגר, וככל שיותר מבוגר, יותר ילד.

אלגיה
מסע החורף הוא מסע עצוב. מסע שסופו אנחות.

הגות
בהכרות עם אדם, במפגש עם יצירה,
אי שם במעלה הדרך - טמונה נקודת ההיפוך.

ושיוויתי אותו לפני תמיד
כנר תמיד
נר אפל

אלוהים
סליחה
כן, סליחה.
ואז הכל מחדש.
שהרי אפשר למחוק

אלגיה
בכל אשר נפנה - הנפש בתכריכים.
קבורה בעודה בחיים,

לכל מלחמותי יוצא אני,
קטנות כגדולות.
ללא זעקות מתלהמות
ואגרופים מונפים
-ללא רגשות.

אהבה
כשהם מתחבקים
מה הם מחבקים?
- לא אותו, לא אותה.
את
מוצקות הבשר,
רעננות העור,
גמישות הגו,
- את הנעורים
את הנעורים.

ביקורת
אנשים שרים כי כיף להם. אנשים מדברים כי, כי למה? כי אין להם
חיים פנימיים, זה למה. ולמה הם שרים ורוקדים? כדי לא לזכור
שאין להם על מה לדבר ולכן הם מדברים.

חיינו עוברים ונגמרים,
נגמרים ועוברים.

גורל
אני שם, לגמרי שם.
אך היותי שם לא מזרזת
את בוא השעה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אורבני
הכל מת ואנשים בכלל לא מרגישים. עוברים בחלל מת, באויר נטול
נשמה ו... כלום. ובמבט שטחי נראה כי לא כך הוא, נראה כי הם
חיים בעליזות, מפלרטטים, שקועים, הוזים, בוהים - כאילו הכל לא
מת, כאילו שזה נורמלי ככה, כאילו שכאלה הם פני הדברים וזהו.
אך הכל - מת, מת,

ביקורתי
למה כל כך קשה לנו לשבת בכיסא, לבד; אף אחד לא איתנו, אנו לא
עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה, אין רעש של אנשים מסביב ואין
קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?
למה? ממה אנו נמלטים? ובבהלה כה גדולה?

אינטרוספקטיבי
בתוך ים היצירות שפוגש אדם במהלך חייו, ישנן יצירות שנוגעות
עמוק יותר. ייחודן הוא בכך שהן מראות לאדם שהוא לא משוגע. וכי
יציאת הדופן שלו, עולמו הפנימי - הם בחזקת הייחוד האמיתי.
ייחוד שהוא כמו ייחודם של אותם ל"ו צדיקים נסתרים, שצדיקותם
הנעלמת מצילה את עולם הה

אינטרוספקטיבי
הם מסתובבים בינותינו ונראים כמו כולם (כמעט).
עין לא תבחין בהבדל.
אבל בתוכם הם שונים. בתוכם הם צרובים.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי בערב - צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב.
תמיד שם.

הכל נע, אך כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה - שניהם כל כך
שקטים, עד שכמעט אינם מתרחשים כביכול.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה...
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעי

וכבר מן ההתחלה - הכל נוסע אל סופו.
...ובינתיים - אנו נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של
החידוש, של הלידה, של הנעורים.
אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע
כי בא אי-מי, אי מה - אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה -
לפני שנבלע

החיים האמיתיים משתרעים בין התודעה לנפש. אל הנפש צוללים, אל
התודעה מעפילים.
האחת מוסתרת עמוק בפנים, השניה מצויה רחוק וגבוה. שתיהן מחוץ
לתחום.
את האחת לא גילינו, השניה לא מצאנו.

הנפש והרוח קרובות זו לזו
- כמו הגוף והרגש.

אנו רגילים לחשוב כי לגבר יש יותר תשוקה מינית, אבל לאישה יש
הרבה יותר תשוקה. את התשוקה אצל האישה הרבה יותר קשה לעורר,
אבל כשהיא מתעוררת אז אי אפשר לעצור אותה.

אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות,
נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור - הילדות והנערות. ואז
סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

"ההבדל בין נוסטלגיה לגעגוע הוא בכך שהגעגוע הוא אל מה שהיה,
נוסטלגיה היא אל מה שלא הצליח להיות".

רובנו לא יודע לסיים. לא יודעים איך להביא לגמר מערכת יחסים.
ולא שלא יודעים, יודעים, אך הרבה יותר קל לנטוש. להעלם. פאף,
ואיננו. 'אחרי המבול'. לעשות בת יענה; לא רואים, לא קיים.
והנינטש? אוה, אין מלים לתאר בושתו, כלימתו, עלבונו, מפח נפשו.
לפתע הוא נזרק מתו

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו
של דבר שברון הלב הגדול.

מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק, מה באישה
מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח - היופי
של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת העוצמה בגבר - שמושכת את
האישה. אך מדוע זה כך? מדוע המשיכה הזו, דווקא לשני מרכיבים
אלו במיגדר השני?

מקובל לאהוב את האור ולפחוד מן החושך.
הנה כמה מלים (פרגמנטים) בשבחי החושך.

רב האנשים נעים כדי להנות, מיעוטם נהנים כדי לנוע. כלומר ההנאה
היא הגזר לפני אפו של החמור, שגורם לו לנוע קדימה; החמור לא נע
כי הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, או כי יש חשיבות לתנועתו, אלא
כי הוא רוצה להנות, הוא היה מעדיף להנות מבלי לזוז מן המקום בו
הוא שרוי, א

מדוע הנעורים כה יפים והזקנה כה מכוערת?

החיים הם זרימה, החיים הם מודעות. פרגמנטים אלו הם אודות
שניהם, זה לעומת זה.

1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.
2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.
3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע, ובסוף להיגמר.
4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

שלווה שאומרת: כאן שוכנים לבטח, חיים שלווים ורגועים. צלולים
ועמוקים כמי אגם בפיורד, הנטוע בינות הרי עד מושלגים.
שלווה שמשדרת: כאן חיי נצח, כאן גן עדן. כאן משכן התמיד של
המשפחה האלמותית. מאז ומעולם כך היה, וכך גם יהיה; המשפחה
והבית - כליבת תמיד בעולם של תו


לרשימת יצירות המסה החדשות
האם החיים והמציאות זה אותו הדבר? ואם לא מה ההבדל? מה יש
בחיים שאין במציאות ולהיפך.
15 הגיגי שרשרת בנדון.

אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום.
כאילו לא קיימת.
אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה
כוללת של העולם בו היא חיה.
היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציונל, החושים והנורמות
החברתיות- שבתוכם מתנהלים חיינו.

מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי הוא מן הסתם
כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.
בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך
בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר
אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור,

אני זוכר מנעורינו את השיחות על גורל לעומת בחירה חופשית. האם
יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו,
או הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.
כאן מוצגת שאלה נוספת ואולי לא זה ולא זה? אלא סידרה של
תאונות, שאחת מובילה לשניה? וכי כדי

מסתובבים בינותינו אנשים שלא מסוגלים להבחין בצבעי סוסים ולא
במינם. הם לא יוצלחים כאלה. הם למשל נכשלים שוב ושוב במבחני
נהיגה ובתיאוריות. ואם הם מוציאים רישיון, זה לאחר עשרה טסטים.
הם יקבלו הדרכה להגיע למקום זר והם יגיעו לכל מקום בשכונה, חוץ
מלבית אליו קיבלו

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע
לעצמו ולחייו היא ''אותנטיות''. לכאורה, על פניו, נראה כי כל
אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר או לבגוד במשהו.
וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון
ואמיתי.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם -
היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם
בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי
בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

אנשים רגישים בעלי פוטנציאל נפשי משמעותי - עשויים בילדותם
להפוך לבור ספיגה של החברה, כך שלמרות המיוחדות שבהם ובגלל
איך שהיא נתפסת בהקשר חברתי, הם יפנימו סטיגמות מהסביבה,
ויפתחו על כן, מעצורים, רגשי נחיתות וכו'.

"אתה רואה"? שואלים מישהו. "כן, אני רואה". האמנם? האם עצם זה
שעינינו פקוחות והן מכוונות לכיוון מסוים - אומר שאנו גם רואים
את זה בו אנו מביטים?
האם להביט ולהתבונן זה אותו הדבר? ומה עם להסתכל ולראות? האם
אלה רק מלים נרדפות לאותו הדבר? או אולי (כפי שמסה זו

ניתן לגשת לסוגיית האני בצורה מוכללת, דהיינו כל הזמן זה אותו
האני, יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו.
אך אולי האני אינו מקשה אחת ויש כמה 'אני'?
במסה זו ברצוני לגשת לסוגיית האני השונים דרך מודל הזמן
בחיינו; עבר, הווה עתיד.

דעה
ארוטיקה היא חשמל מיני באויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת
ופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית - ככל שאתה
מדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי. אם גבר שוכב עם אשה ערומה
במיטה, אין שם הרבה אירוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס - קיימת
האירוטיקה החזקה ביותר

אומרים לך ומשדרים לך שאתה שונה, שמשהו בך לא בסדר. צריך
טיפול, אולי תרופות.
ואולי, דווקא אתה יותר בסדר מבסדר. ודווקא בתרבות של 'לא
בסדר', דווקא הבסדר נתפס כלא בסדר?
בסדר?

אקדמאית
מדוע דווקא אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו
ומשלמים על כך - בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות,
הארה ומיוחדות - מצד אחד, ובן הפרעה נפשית, שגעון וחיים רצופי
משברים אישיים - מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?

דעה
מה קורה כשענק מתנהג כאילו שהוא גמד?
הוא עובר במשקוף ומקבל מכה בראש.
עוסק בעיסוקי גמדים; יושב תחת פטריה וחש מכווץ וחסר ערך.
מצטופף בקבוצות קטנות וחש שהטריטוריה שלו מאוימת כל הזמן.
מנסה להיות עם כולם וכמו כולם במקום עם עצמו וכמו שעצמו יכול
להיות.

הכישלון הוא אבן דרך, בדרך להצלחה. אך בגלל התגובות הקשות
שהכישלון יוצר במערכת, במקום להיות אבן דרך הוא הפך לחסם.
כביכול משהו שמנוגד להצלחה.
אך הכישלון אינו אנטי-תזה להצלחה. הוא השער הקדמי אליה.

כמו קו החוף שכל הזמן ננגס על ידי הים, כך הקונצנזוס ננגס על
ידי השוליים החברתיים. מה שהיה פעם מוקצה נחשב מקובל. אך
האמנם? או אולי הליברליזציה הזו שמתרחשת לרוב הדומם היא מראית
עין, מתחתיה הבורגנות - כתיזה וכמהות דווקא מתחזקת? יכול
להיות?

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט
שטחי נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.
ואם אדם מקבל יותר מכות מאדם אחר, אנו סוברים שאולי יש כאן
מקריות (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון), מה שנקרא: חוסר
מזל.

נפשם של עדיני הנפש לא רק עדינה יותר, היא גם ממלאת אותם יותר.
הם פחות מסוגלים להתכחש לה. היא מאכלסת חלק יותר נרחב
מהווייתם.
עדיני הנפש הם מה שנקרא במטבע לשון אחר: בעלי נשמה יתרה. הנפש
שלהם רחבה, גדולה יותר. מה שעושה אותה לעדינה, רגישה ופגיעה
יותר.

הם נראים כמו כולם ורוצים להיות כמו כולם, אך הם חשים שמשהו
משבש להם את הסינכרון עם החיים החברתיים.
והם יכולים לחיות חיים שלמים של משברים, מפלות וכישלונות ולא
לדעת שזה בגלל שהם מיוחדים, שיש בתוכם פנינה; מגנט ענק שמשבש
את האותות החברתיים

בחלק הקודם דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך
מונח האהבה רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין
הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר
נפנה מוצאים אנו אהבה, כפיסגה של משהו.

"אהבה אינה מושתתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות
משותפת החוצה לאותו הכיוון".
אנטואן דה סנט אקסופרי

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים.
אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם מצוי רובד האין.
מאחורי כל שנראה וניגש שוכן האין, שהוא המציאות הנסתרת של כל
שאנו רואים.

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד
והתפקיד הוא 'הוא'.
כמובן שזה לא 'הוא' האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס
מקום, מעניק זהות
ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין
ייחוד אישי, בעיקר
שייכות ציבורית והשייכות

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני
אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה
ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג
שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה -
והוא חש ש...

אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו
אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.

דעה
אנו כה חרדים שמא לא נרגיש טוב לגבי חיינו, שאנו עסוקים יותר
בלעצב את תמונת העולם שתתאים להרגשתנו הטובה ביחס לעצמנו
וחיינו, מאשר בלקבל את המציאות כמות שהיא ואז או לעשות משהו
לגביה, או לקבל אותה.

דעה
איך כל עניין האצילות התחיל בכלל? ובכן זה התחיל באדם עצמו,
ברמתו האישית, במה שחי בו. וככל שמה שחי בו היה גבוה יותר, כך
ניכר אדם זה בעידונו, בגינוניו האיכותיים וכו'.

יש גזר גמדי, ויש עצי בונסאי, וישנה לליפוט, ויש פיגמאים
באפריקה. וישנם הגמדים מתחת לפטריות בסיפורי האגדות. וישנם
הנסיונות שלנו לנסח הגות כלשהי אודות משהו. בדרך כלל בגובה
דשא.

ההגות של היום כרתה ברית עם האקדמיה האינטלקטואלית מצד אחד,
ועם ענייני היום והשעה מצד שני. נטשה את החיים האישיים של כל
אחד מאיתנו, והותירה אותם לכותבי הפרוזה והשירה.
ומה נותר, אם כן, בשדה ההגות? כתבים כבדים ומסובכים, שקשה
לקראם בדרך כלל. זו פילוסופיה שקש

הזולת הוא כל אחד, הוא אף אחד, אך ראשית לכל הוא שליח ה'ה'ם.
כלומר יש לו כח עלינו. וזה אומר שכל אחד הופך לכה דומיננטי
בחיי הפרט עד שהוא לא רק מתנה את חייו של היחיד אלא מביא אותם
להקפאה מוחלטת, כי כל מאמציו של היחיד מופנים מעתה, להשבעת
רצונו של האחר, ואז אנ

נהוג להביט בחיים בצורה חיובית ולעודד זאת. אנו מאמינים כי
הדרך בה אנו מביטים בחיים גם יוצרת התניה לגביהם.
במסה זו המחבר מנסה ללכת 'הפוך', לסנגר דווקא על הגישה האפלה
לחיים.

הדרכה
הטראגיות שלו מתעצמת כתוצאה מכך שמצד אחד גורלו נחרץ, ומצד שני
הוא מאמין ביכולתו לשנות את הגורל.
כך לגבי הגיבור הטראגי, אך באיזשהו מקום, כל בני האדם הם
גיבורים טראגיים.

במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין
טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו מאטפורה לחיים שהם חיקוי
לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם
בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.
וכאן השאלה היא האם האד

החיים כהצגה, החיים כמחזה. כולנו מכירים את הקלישאה. אך אפשר
להרחיב. מחזות מתחלקים לז'אנרים שונים: טרגדיה, קומדיה, מחזה
אבסורד, דרמה, מלודרמה (הטלויזיה לקחה את המלודרמה ועיבדה אותה
לטלנובלה) ועוד.
אז איזה מן ז'אנר של מחזה הם חיינו?

אנשים רבים מכורים לטלנובלות. הם אולי לא יודו שזו אכן
התמכרות, אך (גם אם לא כך, עדיין) הריגוש והאקשן מהווים עבורם
שדה מסעיר של בריחה מן הבינוניות והריקנות של חייהם.
אך אולי זו לא הטלנובלה החזקה ביותר? אולי במקום אחר מצויה
טלנובלה יותר מטלטלת וחזקה.

אנו מכירים בעיקר ידידות קונכייתית, שאין בה הרבה. יש בה
התחברות על בסיס של אינטרסים, של הנאה, כיוף, סמיכות של זמן
ומקום. סמיכות של תכונות דומות. אך כל אלה הן מסימניה של
ידידות שנסמכת על הנסיבות, שנסמכת על הקונכייה.

ישנן שתי פעולות שכל תהליך התפתחותי של חיים חייב לעשות כדי
לעבור מפאזה - לפאזה, מרמה מרמה, משלב לשלב. האחת היא שבירה או
ניתוץ והשניה היפוך או אנטיתיזה. למעשה אין תהליך של ויטליזציה
או הרחבת תודעה שלא עובר דרך אחד מן הצמתים הללו.

הפרדוקס לגבי שבירה והיפוך הוא: שללא שניהם, אנו בעצם לא
נולדנו. שבירה והיפוך זה לא נגד החיים, זה הפספורט לרמה
הרוחנית והנפשית שלהם.

היפוך ושבירה. לאוו דווקא נגד משהו. אלא כדרך אל העצמי הפנימי.
כמו השחיה נגד הזרם של דל הסלומון. בסופו הוא מטיל את הביצים
ומתחיל חיים חדשים.

אחד מן התחומים החשובים, הבעייתיים, והמעוותים ביותר בחיינו
הוא תחום המין. ניתן לגשת לנושא מנקודות מבט שונות. ידועה
הגישה של פרויד למשל, שטען שכל בעיה נפשית מוצאת ביטוי בחיי
המין של האדם, וכמעט כל בעיית מין קשורה לבעיה פסיכולוגית
כלשהי. וישנן גישות פחות ידו

מה זו מציאות?
מהי המציאות?
כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?
האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע ישנה מציאות אחרת? האם
מציאות היא עניין סובייקטיבי? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

בימי הביניים היה מקצוע ושמו 'מצלצל פעמונים', והתפקיד כלל
לצלצל בארועים חשובים, בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך
בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה. ובכפר אחד בצרפת
אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות
משונות...

חברתית
מסה זאת עוסקת במתודיקה האפלה של איתור, סימון וציד - של
הנפשות המיוחדות שמצאו עצמן בתוככי הבינוניות והקונפורמיות של
הנורמה החברתית נטולת הנפש.
האאוטסיידר הוא אדם שמושמת עליו תווית של שונה, מסיבה של היותו
בעל ייחוד נפשי.

אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי - בהפרעה
הנפשית - נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת
הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא
מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את
מקומנו בעולם.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני
נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למלך המיידיות. מה
שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

האהבה יוצרת סם.
זה ידוע. (אפשר היום למדוד את זה במעבדה).
לאחר 36 חודש הוא מתנקה מהדם.
אך תוך כדי הזמן הזה, אפשר לקבל סוטול אדיר, או לשכב ב'תרנגול
הודו קר' - מרוסק על הרצפה הקרה.
אך לא רק אהבה, בכלל יחסים.
זה הסם שלנו.
אהבה - זה הסם הקשה.

די דומה לתקליט שהתקלקל והוא משמיע את אותה נעימה ונתקע באמצע
שיר מסויים. וכל פעם נוצרים תקליטים חדשים ופטיפונים חדשים,
וכל זאת כדי להשמיע את אותה נעימה ולהיתקע באמצע אותו שיר.
הפלנטה היא כמו אדם מעבר לשיא, לא יוצרת שום דבר חדש, רק
משחזרת שוב ושוב את שהצליח

נדמה לנו, שאנו חיים. שיש לנו חיים. וכי הסיבה, שיש לנו אותם,
היא או כדי שנהנה מהם (ברמה הנמוכה), או כדי שנגשים אותם (ברמה
הגבוהה). סך הכל נראה לנו, שנולדנו בגללנו. וכי עכשיו,
משנולדנו, נוכל לעסוק בנו ולמלא צרכינו. אך הטבע והחברה מהתלים
בנו;

ישנם דרכים רבות לראות את העולם, ובין כולם ישנה דרכו של היצור
הפילוסופי, שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו, ואפילו (שומו שמיים)
הוא מסתכל על אנשים שנושמים ואוכלים והולכים, מסתכל עליהם
ותוהה: "האם יש לאנשים הללו, חיים"...

חברתית
הסיבה שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר
- נובעת פחות מן האיכות של הבן אדם איתו הם נמצאים ויותר מן
הדירוג של כוח המשיכה שלו בחברה.

התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות.
וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע
החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא
מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים
לרוח הם באמת רוחניים?

"אנו ישנים... חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו
מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנו בשינה עמוקה.
אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל
גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני"... (לודויג ויטגשטיין
לודוויג ויטנגשטיין, 9.

חברתית
האישה מורכבת ורבת פנים מן הגבר. מושגת ולא מושגת, פראית
ומתורבתת, נאמנה וחופשית. מובנת ולא מובנת. אך התרבות שלנו לא
מוכנה לאפשר לאישה קוטביות. והיא גורמת לה לפיצול פנימי,
אמביוולנטיות וקונפליקט. מה שגורם לה לחיות בשקר עצמי.

כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה
לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים
הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים
ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
ובאמצע, מה יש באמצע, ביניהם?

כששואלים אדם למה אתה חי? לרוב תהא התשובה כדי להיות מאושר.
תכלית החיים היא האושר. זה מה שרוב בני האדם רודפים אחריו כל
ימיהם.
האם זו רדיפה ריאלית.
מחקר חדש, מביא מסקנות וכותב המסה מביא מסקנותיו מן המסקנות של
המחקר.

כל הזמן זה קורה; ילדים מתבגרים ונוטשים את הוריהם ולא דווקא
פיסית.
עד גיל מסוים (של הילד) הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה
טיפולית) מצד ההורה לילד ואהבה (והזדקקות רגשית ופיסית) מצד
הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הדו כיווניות הופכת לחד
כיווניות; רק מן ההו

יחסים הם לא תמיד מה שהם נראים. למען האמת, יחסים הם לרוב מה
שהם לא נראים. יחסים עשויים לכזב. הם נראים כעליות או מורדות
של קשרי אהבה, אך למעשה באותה המידה הם יכולים להיות תרשים של
נצחונות ומפלות בשדה הקרב. והקו לעיתים קרובות לא ברור.
בדרך כלל זה מתחיל באה

איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה,
המתחיל באזור החלציים, שולח ענני ערפול ותשוקה אל הראש ומתעתע
בכל אדם, יהא הפשוט ביותר או ראש המדינה. ואין איש, אין איש,
או אישה שהכוח הזה פוסח עליהם.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.
ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר
חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.
וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההפך יכול לקרות? דהיינו, האם
גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

המוות מציב ומקבע את גבולות החיים, ובכך לא מאפשר להם להיות
שיכורים מעצמם. מחזיר אותם לפרופורציה; למיצוב האמיתי שלהם
נוכח הנצח והיקום. ובכלל, המגבלה של משהו תמיד מאדה את עודפי
הפנטסיה, ומצמקת אותו עד לגבולות הריאליה של עצמו.

נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת - לעצמה,
כלום.

תאבי קסם אנו; להיות חלק מזרימה מופלאה ומשכרת שנושאת אותנו
איתה ואנו חלק ממנה.
כולנו מחפשים, באיזשהו מקום, את הקסם הזה. את הרגע שבו הצליל
נסחף למלודיה, והמלודיה למוסיקה שעוטפת את הכל בחסד, רחמים
ומעוף. מחפשים את ההצפה הזו בכיסים הקטנים של החיים: באהבה,

האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה
אומר בכלל: "לדעת לחיות"?
ובכן שתי המלים הללו אומרות שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת
לחיות'. הן אומרות שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא
די בלחיות צריך גם לדעת כיצד לעשות זאת.

המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא מאפשר לנו
להתמסר לחוויית החיים.
כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל - הוא מחמיץ את
הכוח המניע שביניהם: הדינמיקה, כוח התנועה של הגל.

הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט
על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא
יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא
מעשנים - והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש בו משהו
שמקרין אחרת; שיש ש

הרעיון הזה של להיות טוב` או `להיות בסדר` קיים במקומות רבים:
בברית החדשה הוא מופיע כמושג בשם `השומרוני הטוב`. וביהדות זה
קיים דרך עשית צדקה, גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו`.

כשאומרים שמשהו ברור או מובן מאליו. מה זה אומר? האם זה אומר
שזה פשוט ברור ולא היה צריך לשאול אפילו. או שדווקא ה'ברור',
הוא סוג של מערכת הגנה בפני החדשנות והאיום שמשהו חדש מהווה
לגבינו.

דעה
לא מספיק לחיות את החיים פעם אחת, צריך פעמיים; פעם אחת
עובדתית ופעם תודעתית. רק כך אנו מגיעים אל הרובד בו מצויה
חווית החיים.
כדי לחיות באמת, לא מספיק פעם אחת, צריך פעמיים. דומה לראיה;
שהרי כדי לראות באמת, לא מספיק פעם אחת, צריך שלוש פעמים;

שמות של שירים, כששם השיר הוא שם של נערה או בחורה, הם עצובים
בדרך כלל. מדוע?

כולנו זקוקים לגאולה. אבל מי גואל את מי? מה גואל את מה?
הגאולה יכולה לבוא מבחוץ; מחוץ לאדם? או מבפנים, מתוכו?
האם האדם 'יגאל' על ידי מה שמחוצה לו או מה שחי בתוכו.
זה החוץ ש'גואל' את הפנים, או שמא הפנים את החוץ?

לפרק את התודעה
לבוא לתודעה, לתפיסת העולם של מישהו ולפרק אותה.
לא ללמד, לא לגרום הנאה או ריגוש, לא להעשיר או לפתור בעיות,
או להביא להארה.
אלא לפרק.
לבוא תודעה כדי לפרקה.
ואז להרכיבה מחדש.

אנו חיים כאילו שאנו קיימים. אבל רק רגע. האם ככל שנצרוך יותר
- נהיה קיימים יותר? עוד חנות? עוד ספר? עוד מיקרוגל? אולי
טירוף העשיה ישים אותנו על מפת הקיום? ואז נהיה ונחיה בכל
נפשנו ומאודנו? ואז החיים באמת יקרו לנו סוף סוף?
ואולי דווקא להפך? לא לצרוך כל כך

כשמביטים באדם, רואים קודם כל את החיצוניות. אך אפשר לתת למבט
להמשיך הלאה והלאה, להעמיק עוד ועוד; לחלוף על פני המסכה, בדרך
פנימה. והכי עמוק פנימה, זה אל הנפש. שם המבט נעצר.
אך מי מגיע לשם? מי?

בתחום הדת והרוחניות מנסים לעדן לצמצם ואך לשאוף לביטול הצורה
החיצונית, כדי להעצים את החיבור למהות הדתית והרוחנית באדם.
וכאן קיימת לעתים קרובות חוסר הבנה מסוימת של הדת וגישות
רוחניות רבות - את החיים.

דעה
אדם הולך לו. מאתנו, או לעולמו. ובאחת, ולאחר מכן בהדרגה, הוא
מתגלה בפנינו, כפי שלא ראינו, לא הערכנו כשחלקנו את חייו כשהיה
עמנו.

מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם
אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם
רבועים דווקא?
מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות
רבועות?

דינמיקה היא המנוע של החיים.
היא הסם של החיים.
היא הנשמה היתרה.
שבלעדיה החיים אינם חיים, כי אם בקבוק ריק מוודקה לאלכוהוליסט.

כפי שבשטחים ישנם כבישים עוקפי אזורים מסוכנים - כך גם בחיי
התודעה שלנו. עוקפים את המקומות, הנושאים והמלים שיכולים לפוצץ
בנו מטענים סמויים. מטענים העלולים להחריב את מבנה חיינו הזעיר
בורגני והשליו.

הבעיה העיקרית הניצבת בפני כל אדם בעומדו מול חייו, מול שארית
חייו - היא עובדת זמניותם, מה שגורם לאיבוד ערכם ומשמעותם -
נוכח עובדה זו. ועל כן, השאלה שאמורה לצוף נוכח המוגבלות של
אורך חיינו, היא: איזה ערך וחשיבות להם, אם בכלל, נוכח העובדה
שראשית הם ייגמרו מו

דעה
יש באדם יכולת לעבור טרנספורמציה ממרכז כובד נמוך לגבוה, ואז
השכל שולט. אך הרבה יותר קל להשתית שלטון מלאכותי של השכל,
בשעה שעדיין מרכז הכובד התחתון מולך. זה כמו עובד זוטר במפעל
שמחליט להתנהג כמו המנהל.

סיפור חייו של ישו מהלך קסם על בני אדם במהלך ההיסטוריה. הנה
למשל ההצלחה של הסרט של מל גיבסון. אז מה היה בנארטיב הזה של
חייו ומותו? מה הפך את הסיפור הזה למיתולוגיה ולתיאולוגיה
שהיא מבין האפקטיביות והסוחפות ביותר שידע המין האנושי?

קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל)
אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',
המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית
עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

אנו חיים בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה,
התרוממות רוח. ואילו שפל הגל, מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב,
דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שיא הגל או עם השפל.
דהיינו, כשאנו בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו,
וכשאנו בשפל - דרך נקודות הנפיל

אנו חיים בעולם של עובדות. כיום יש לנו כלים לפזר את ערפל
הדעות הקדומות ולראות את העולם כמות שהוא, דרך הפריזמה של
העובדה. ועם זאת, ובגלל זאת, מעולם לא היינו בבערות יותר
גדולה, ביחס לנפש ולחיים, ביחס לאספקט האנושי והנפשי שלהם.

מקובל לשכב בעיקר עם מי שאוהבים, וכשאוהבים - בדרך כלל גם
מקיימים איתו/ה יחסי מין.
ישנה צמידות בין השניים, קיום יחסי מין ללא אהבה נתפס כמשהו
מנוכר, חסר רוך ורגש. ואילו אהבה ללא מין נתפסת כמשהו עקר ולא
ריאלי.
האחד בא בדרך כלל עם השני.
האמנם רק כך?

פתי הוא אדם פשוט וטיפש, ש"מאמין לכל דבר". כאן הוא מוצג כאדם
שקל לו להתפתות - ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי'
למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פו"ת, ומעניינת
הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין 'פיתוי'.

מפעם לפעם, (לעתים קרובות מדי) מגיע משבר ששם למבחן את הדימוי
העצמי שלנו. והשאלה היא: עד כמה ניתן לדימוי העצמי שלנו
להתדרדר עם כל משבר ומשבר.
מה הנזק הפנימי בתחום הדימוי העצמי שלנו שמשברים גורמים לנו.
כי שם הנזק האמיתי.

קשה מאוד למצוא מישהו בא למישהו אחר ואומר לו מפשט פשוט: 'שמע,
איך שהתנהגת כלפי - זה לא בסדר'. תוך כדי ויכוח סוער, יש לזה
מקום. אך לבוא בשקט מתוך העקרון של 'עד כאן'? לשים גבול? מה
פתאום? למה מי אתה?
ובהעדר גבולות שאל לזולת לעבור אותם ביחסו אלינו ה- הכל פר

אהבה ואנושיות. קרובים ורחוקים. מה יכולים אנו ללמוד על הזמן,
הזה התקופה הזו והחברה הזו, שמעדיפה אחד משניהם על פני השני?

דעה
האם כך זה אמור להיות? שרוב רובם של בני האדם יהיו רובוטים
חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה?
ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם
מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם כל הזמן
עסוקים בחישובים...

דעה
מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי
הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן
אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן
ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן
לפתור אותה ללא בע

כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא
חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר
זה קורה לרבים בגיל זה או אחר, הם הופכים לבינוניים.
ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא
מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא ק

מבחינה זו, ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות
של שני פרמטרים אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם
חסרים בחיינו וככל שחסרונם משווע יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה
של הניכור.

דעה
חוכמה היא היכולת לראות ולהבחין במה שקורה מתחת ובתוך מה שמנסה
להסתיר אותה.

במהלך הזוגיות בין אישה לגבר, קיימות כל מיני הנחות או שאיפות,
שהן לא במיוחד ריאליות. כמו זו הגורסת כי ניתן להגיע במערכת
יחסים - לשוויון כוחות. שאיפה זו אינה מציאותית, כי הצורך
לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש או באיכות
או עוצמת - מערכת הי

מעל פני השטח - אנו שפויים, רגילים, נורמטיביים. אך זאת משום
שגירשנו את השיגעון את מחוץ למחנה. אך יחד עם גירוש האימה
והשיגעון, גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה. את אותו דבר
מיוחד שעושה כל שיחה וזמן - לאמיתייים, מחשמלים, נכונים,
עמוקים וחובקי כל.

למעשה, תפקידו כמורה זעם רוחני דומה פחות לזה של אב רחום וחנון
ויותר לתפקיד המראיין; הוא לא בא לשכנע את המרואיין להצטרף
למקום העבודה, אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי בכלל להצטרף
לקבוצה ייחודית זו.

המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו ממימד אחר,
אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.
על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש
תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.

אחד מן הדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים,
רווקים - הוא מציאת בן/ת זוג. דבר זה הנו כמובן קשה ככל שהגיל
מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית.
אך גם בגילאים יותר צעירים, כשההופעה החיצונית נושאת עמה
אטרקטיביות סבירה, גם אז, הקשיי

מהו הסימן לכך שאדם מצליח בחייו וחי חיים טובים? אם לאחר גיל
שלושים, שלושים וחמש, הוא מצליח להמיר את דירתו הקטנה השוכנת
באזור הומה, לבית גדול ומרווח השוכן באזור שקט ומרוחק.

על כולנו עוברים משברים, על כולנו נופלות צרות קשות מפעם לפעם.
זה כמו רולטה הפוכה, וזה באמת עניין של זמן עד שהקטסטרופה הבאה
תיפול עלינו. ומי לא חווה כמה וכמה כאלה, בין אם לו או לקרוביו
ויקיריו.
זהו בעצם חוק מרפי מזוית אישית ואקזיסטציאלית.

ההבדל בין ריקנות לריקות בא לביטוי באות אחת, האות נון, אך זהו
הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא
ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות,
לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים. השיממון שנוצר לאחר
שמשהו עצר וחסם

הפילוסופיה עוסקת בהבנת החיים ככלויות. משמעותם וכו'.
התודעה היא המדיום הסובייקטיבי עמו עובדת הפילוסופיה.
רק שמצב התודעה הדרוש לשם עבדות הפילוסופיה, אינו מצב נתון
ראשוני.

יש אנשים שירשו לעצמם להיות פסימים לגבי מדיניות הממשלה, לגבי
הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים, אך המוות הוא
עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. הגישה הרווחת היא אכול
שתה, עבוד,עשה ותהנה היום - כי המוות הוא מחוץ לחיים.

- החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. תמיד בהתחלה יש תמימות,
או בערות, אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות
הבתולית - לחוכמה בשלה ובוגרת.
- הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים - היא הכוח הבולם,
וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים

חברתית
האדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוונו
הוא. מגנט אחד בא מבפנים, והוא מגלם את הצורך להיות
אינדיבידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי וייחודי, להיות
אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, מכיוון החברה, והוא מגלם את
הצורך להיות מקובל, להיות שייך...

דעה
באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. כמו מטוס
שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו הם לא עבור
הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה הגבוהה, של
טיסה בשמיים.
הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה...

אנו חיים בתחושה כי מי שחשוב הוא השכל ואל לרגש להתערב יותר
מדי בחיי היום יום ובטח שלא בהחלטות ושיקולים חשובים. ואכן,
בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא
כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת
מודע שולח הרגש הדדע

דעה
כולנו סוגדים, מכורים ל- וכלואים תחת - רעיון האושר האישי.
הוא רודה בנו ביד רמה ולא מאפשר לנו להיתפתח לחיים ולעולם.
התזה במסה הנוכחית גורסת שהקונספציה של לחיות כדי להגשים את
האושר האישי - עומדת בניגוד לאפשרות לחוות את החיים באורח מלא,
רחב ומקיף.

"אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי"

נעמי שמר

על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה:
אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת
מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית.

אנו ישנים... חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו
מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנו בשינה עמוקה.
אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל
גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני".
לודוויג ויטנגשטיין, (9.4.1917. ) במכתב לידיד

כיום הנפש מצויה במצב של העלמות והתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים
של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים.
מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש
כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו - מפוזרים בגלויות
השונות של הקיום,

האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב
נסתרת, טמונה לא במה שנאמר - אלא באיתותים קטנים וכאילו
אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים
'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של
תמסורת ריגשית-גופנית מלאה.

כשאדם מצוי בשבי, והוא בודד. הוא מחפש קשר עם החוץ. והסוהרים
משגיחים. אז מה נותר לו מלבד להעביר הודעות בדרך שתחמוק
מידיעתם או הבנתם של הסוהרים.
הודעות בשפה שהוא ומי שיקבל את ההודעה יבין, אך הסוהרים לא
יבינו, הם יראו את האותות, אך לא ידעו שזה לא סתם סימנים

בתחילה, כשפוסעים את תוך חורש היחסים - מקיפים את הזוג איילות,
סנאים ויונות הבר. אך לאחר שתעו מעט ביער היחסים האפל, מתחילים
לשים לב לרחש התולעים.
לא תמיד, אך לעיתים נדמה כי יחסים הם בית גידול לשרצים, רמשים,
זוחלים, אך בעיקר תולעים.

מעל פני השטח - שיוויון. מתחתיו כמו אדונים ומשרתים בבריטניה,
או שלטון הקאסטות בהודו. רק יותר גרוע, כי אף אחד לא מודה
באשמה.
מבחוץ הכל צך ונקי, רק בפנים השפכים מחפשים מוצא.

בהתייחסות לאינתיפדת אל אקצה בשנתיים שבין 2000 - 2002, אי
אפשר להאחז בקנה מידה רציונאלי כלשהו בניסיון לטפל בה או להבין
את המומנטום והכוחות הפועלים בה.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה להפיל אותה.
הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, לוקים
לרוב בקוצר ראיה דומה. והוא צוחק אחרון.
מה סוד כוחו? איך הממסד הולך ומשמין, מדור לדור?




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
אם תעברו לדף
אחר בבמה, את
הסלוגן הזה לא
תראו יותר.

באסה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 14548. בבמה מאז 30/7/02 1:01

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לגבריאל בן יהודה
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה