|
 291478915
ליאת נולדה באוקטובר 86 בפאתי מושב שכוח אל , ואף
הספיקה להתגורר ולחקור את חיי העיר הגדולה. לאחר
ששבה למושב גדלה וחונכה על ידי הורייה ה"אוהבים "
ולומדת עד עצם היום הזה בבית ספר קיבוצי ...
ועליך כשיקטו תחנוני ליבך
תיפול וינבול עוד קנה חיטה מהשדה הרחב
|
שמיים ניצבים למים.
וסלע ניצב לסלע.
ושנים לא ישנו מאומה.
|
היכן שוכנות אותן המילים
אשר יבנו לי את ארמון נעוריי,
ויקשטוהו סירטי תום ואושר?
|
אין בי היכולת
לטמון עוד
בן רגבי אדמת מולדת
את כעסי שהשחירו ריקבון.
|
הריק אינו הוא
כי אם מונומנטל כה גדול
שחללים נפערים בלועו.
|
אנשי פחדים מאוהבים בנוזל המשכר.
נוזל מלוח ניפלת לה מהגוף ,מהמורד ועד לפיסגה .
|
רחובות העיר שתעדו חיוורונינו בתוגה
בטון ומתכת.
ואני רפש הדם,
המתבוסס באדם.
|
הקשיבו והשקיטו.
אל קל ציוצי הבוקר
הבוקע לאיטו מבין ענפי אורנים
|
בצלחם הרי אדום
נודע נפשי לטוב
ובצלחם אף נפלה היא .
|
להוסיף ומה לומר .
וכי אהבתי וכי שנאתי .
וכי נישארתי וקיבינימט
נשברתי !
|
גדולת הנפש
נופלת לא פעם
בגדולת החיים.
|
געגועים של אתמול
ופיטמות זקורות.
ריכות של שיכר
ואהבות מזדמנות.
|
הרים וגבעות
משולים לפסגות מושלגות
בואדיות תודעתי.
|
האמת חבויה מאחורי אלף שקיעות
וסהר אחד בודד,
|
דעני.
מבלי לטבול במעייני האסור.
רחץ גופך במימי הקדושים,
ולא תצטרך לראותם.
|
הולך רוח בין אנשים מיועדים.
צעדיו, צעדי בטון וגרונו חנוק מעברו.
|
ולמה לי לשאול,
לסופו של דבר הנכם
רק בני אדם.
|
זהו רחוב חד סיטרי
לאלו שהחרישו קולם:
|
לא חשבתי אף לא לרסיס שניה
שראו עיני ,
אל מעבר לקצות שדותיך .
|
וכי אני ונוכחותי
בן אנשים אלו
לא מצאתי לימים אלה.
|
האם מסוגלת אני לסחוב יגונך?
ושלי אצלך מצא מקומו?
עד מתיי אשאל שאלות חסרות הבנה ?
וכי לעמוד מולך לא אוחל ואתה אל מולי מסוגל?
|
לרגל המאורעות
באו ידי לכתוב .
ואין בי היודע מילים מקומן.
|
את מה שמאסו עיניהם מלשמוע,
בגאוות הישרים לדעת.
|
נדונתי אלייך משתוקקת ימים.
עניים דומעות הן ועלי השלכת אינם עוד.
הזמן מוחשי הוא ומתפתל דרך שפתותינו.
|
ערומים נשכבו לערשתך
וניתצו אבריהם על קברך.
|
כאשר אדם מגיע לנקודה
בה כל מה שנותר לו
זה מבט אחד חטוף אל עברו .
|
היש פרובוקציה פתיתית מזו אנשיי?
הרי הדם ממשיך ליזוב ממכם
בנחלי תפארת אל ימת הכינרת.
|
אהבה! אהבתי:
את נופי ארץ-
פסגות ומרגלות הרים גם יחד.
ומור הגשם ויובש החיטה כאחד.
|
לא ברצוני היה להראות לך דרכים לא קימות.
לא ברצוני היה לפתוח בפניך דלתות סגורות.
לא ברצוני היה למכור לך עט אביב כשקרב חורף.
|
לכו
ועיזבוני כאן.
כי אשחיר עולמכם,
כפי שהוצל בסלון ביתי.
|
נדמה כי היובל הוא לנהר.
הטל הוא לגשם.
השלולית היא לים.
|
יצאתי אל שדות מרעה פתוח
לאגוב נופייך בכל חופי,
וחימה עזה החלה בוערת באהבתי:
|
גזע העץ נשרף.
מה יעלה בגורל ענפיו?
|
מוזריות מתגלמת
הופכת לשפיות כואבת.
|
אני עצמי ואנוכי
טעויות שנעשו.
דברים שאי אפשר לכפר .
|
עמוד מיתחת לחלונה של עלמה ושיר לה סרנדות.
טפס על עצים בגן ציבורי, טפס על הרים מושלגים.
החלק במידרונות מפלים, החלק במגלשות ילדים.
|
כבלי מתכת בפאתי החורף.
מבין עבים סהר בודד
שולח ברוגע ועונג את אורו הצחור על פניהם.
|
אופק נרחב:
פסגות מושלגות.
אלה הם הרי הגלעד
המשקפים נופי בדום.
|
הנאורים שבנו
עדיין לא צפו על פני
מי ביבים מרכיבים.
|
על אדמה מקוללת זו
הלכו רגליהם של השנים:
על אדמת ישמיון נפגשו
וזעקתה ובשטקתו חיו.
|
להולך בשדה הרחב ,
לישן שינה כאובה .
לבוכה בכי חרישי ,
|
הדברים בפשטות החברה
המורכבות העצמית באסוציאציה אנושית.
הפרט !
קשר אפלטוני בינו לבינה ,
|
לא לחינם נכתב
בראשית בתקופת מלכים.
ולא לחינם בתקופת מלכותך עלינו
שכתבתה ילדות מרוחקת.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
אני דמות בדויה,
אבל יש לי
חצ'קונים.
פרדוקס, לא?
זוזו לסטרי,
בלשן ולוגיקן |
|
