|
 163234043
סיפורים של בן אדם שמח.
מתנשקות בלהט, נצמדות גוף לגוף, אחת מנשקת את פניה הדומעות של
השניה.
הבגדים נושרים והן מתחככות אחת באחרת, כל נפש מנסה למלא את
המחסור הרגשי שלה עד שנשמעות יבבות ושתיהן גומרות ביחד.
|
החול הלח נדבק למדיי הצבא, הצהוב מתערבב בירוק הכה שנוא עליו.
אחרי שבוע ארוך בצבא-כל רצונו הוא לברוח-והוא איננו מכיר שום
מקום שבו ירגיש יותר חופשי מאשר חוף הים.
|
פעם (אפילו עוד לפני שנפלו התאומים), במקום רחוק ואפל, עמד לו
יער. בקרחת יער זה עמד לו בית קטן בו התגורר לו שסק צהבהב אשר
חיוו הריקניים והמשעממים הסתכמו בהצקה לזאבים.
|
שוב ושוב המילים עוברות בראשי, מחזירות אותי לקיץ של שנה
שעברה, ועד שאני לא אעלה אותן לנייר אני לא אשכח. את המילים.
את הקיץ.
הגלידה מעולם לא היתה כ"כ טעימה כמו בפעם שהיא זלגה במורד
צווארך, בו ברגע שאני מיהרתי לנקות אותך, ללקק כל שארית של
המתוק הדביק והנהדר
|
כמו דמעות של מלאכים,
הגשם נוצץ על ענפי העלים,
ורעם עומם בינות לעננים
|
שקט, יער אפל,
רחש בין העצים.
משהו נע שם.
דברים מוזרים.
|
הוא חוזר ומשתלט עליי.
עוטף אותי מכל הצדדים, כולו פועם וחם, והוא רק הולך ומתחמם.
|
בצבא היתה קצינה מצטיינת, תמיד עשתה מה שהטילו עליה, היתה
ונשארה חביבת הכל-בובת פלסטיק ללא דעות, אחת שלא פוגעת באיש.
|
והוא לא מבין מה קרה לי, לא מסוגל לחשוב אפילו שאני כ"כ אוהבת
אותו.
ואין זו אהבת נעורים, זוהי אהבה בוגרת, אהבה שאתה מוכן למות
בשביל בן הזוג.
אף אחד לא מבין אותי.
|
כבר שבע שנים שאני חוזרת למקום הזה.
כל שבוע ושבוע- בלי יוצא מן הכלל, אני שבה לפגישה מחודשת עם
האנשים הללו.
|
היו היתה צפרדע. צפרדע ירוקה, רגילה. היא ישבה בביצה וחיכתה
לנסיך שיופיע וינשק אותה.
|
אולי מתוך התגוננות, בושה, פחד, אולי זו לא אני, מישהו-משהו
משתלט עליי, גורם לי להגיד דברים שאני לא רוצה.
|
כשאמרו עשרת המכות, ישר חשבתי על דני וכל החסרונות שלו.
|
למרות שגבריאל עישן כבר 3 סיגריות והוא משתעל מספיק חזק כדיי
לגרום לסופה בינונית פלוס באיזה כפר בצפון אירלנד, הוא שלח את
ידו פעם נוספת אל עבר קופסאת המלבורו. בהבנה מהירה שהקופסא
ריקה הוא העיף אותה למטה (מה שהיה גורם ישיר לכך, שעוד דוס
התחיל להאמין שהוא קיבל
|
אני הרגל של רונן.
היתי הרגל של רונן, נקטעתי בתאונה.
|
פעם, כשהיתי קטנה,
עוד האמנתי באהבה.
סיפרו סיפורים,
ואני גם רוצה,
נסיך או אביר על סוסה לבנה.
|
אך בחיי יום-יום האפלים,
תמיד האור יאיר.
|
בהמולת היום,
בבית לבנים,
עומד לו צייר-מדמיין לו פנים
|
ריח הדם את הכלב מוביל,
מריח ריחו של הטף.
|
מגרד באצבעות
רוצה אותך לטעום, לגעת.
|
כאבים נשכחים
מועלים מדיי פעם,
נזכרים ע"י לב דואב,
|
היד הקטנה קדימה נשלחת,
נוגעת בגוף חסר החיים
|
הליל כבר ירד, אפלה משתלטת.
החוף התרוקן ונדם.
|
יושבת לבד, עצובה. ובכלל אין לי סיבה להיות עצובה. אבל מה אני
אעשה שככה סתם בא העצב ומתיישב לי על הכתף. וזה שלא ניסיתי
להגיד לו שילך, דוקא ניסיתי, ואפילו עשיתי מין 'פו' קטן כזה של
אויר, אבל זה אפילו לא הזיז אותו קצת.
|
|
|
ואלפי היה
אומר:
איך אפשר לקרוא
את זה?
טמבל בלי סודות |
|
