|
" רק על עצמי לספר ידעתי.."
בכל סיפור יש חתיכה קטנה מעצמי...
נולדה ב1987 בפריפרייה גבעתיים...
שוב היא נצבטה קצת מאיזה זיכרון, חצוף בא בלי הזמנה. היא חשבה
עליו והוא היה כ"כ קרוב כ"כ מוחשי, צועד שם בינוני וכ"כ אבל
כ"כ מכאיב.
|
" אז את רק איתי עד שיבוא משהו טוב יותר?" שאל במין הארה
פנימית. " מה פתאום!" היא המשיכה נהנית מכך שהכוח עבר אליה
עכשיו:" אני פשוט לא... לא סגורה על עצמי עכשיו..."
|
אז כל הלבד וכלהפחדים כירסמו בתוכה בשקט בשקט ברגעים הקטנים
האלה של הלבד, בחדר שלה, ואז היא קמה, ניגבה את הדמעות מבחוץ,
שמה על עצמה חיוך, ויצאה להתמודד לא עם עצמה אלא עם שאר העולם
כי כרגע זה היה יותר קל...
|
הכיצד???" תמהה הנסיכה, " חסר להם כ"כ הרבה;
|
זה לא סיפור קל. המחפשים כזה מתבקשים אחר כבוד לעבור לעמוד הבא
(בושו לכם על בחירתכם בקל!), אך זהו גם לא סיפור קשה, וכי ידוע
לכל עולל כי קושי הינו מדרג סובייקטיבי.
זה סיפור קטן על אפרורויות שבחיים, על אדם ציבעוני שדהה לאיטו
|
אתם מכירים את השני מלאכים האלה שיושבים לך על הכתף ומייעצים
בין טוב לרע?
אז שלי מתו. כן אני יודעת אבל אני לא כ"כ עצובה. הם כבר היו
זקנים והם חיו חיים ארוכים ומלאים .
|
כי כבר לי לא אכפת נסיך או צפרדע,
רק להרגיש שאותי הוא שומע...
|
אבל בעצם כל מי שכותב כאן חושב שהוא קצת הכיהכי לא?
|
זה תמיד נראה לי כאילו כולם יודעים בדיוק לאן הם הולכים ואני
מרגישה אבודה.
|
אני הרי גדולה במילים, אז אמרתי לך שהקליפה בעצם מגינה עלינו
מעצמנו... והרגשתי ממש חכמה... כמה שטויות אנחנו אומרים בישביל
להרגיש חכמים,טראח עוד סדק קטן.
|
הכל חדש ולא מוכר כמו כלב אני רוצה להשתין כדי לסמן טרטוריה,
להפוך את זה למשהו מוכר שליו מרגיע
|
|
|
בננה!
(קול שמשמיעה
בננה.) |
|
