|
הייתי בין האלה. האלה שיש להם ארץ פלאות משלהם..
כזו שמקבלים מתנה וחיים בה..אני חייה בה
מ-1985..חווה את הפריחה הראשונה ואת השלכת. גשם
מרטיב שערותי. וארנב לבן אחד מתרוצץ לו בין רגליי.
זה הכל בשם- אני אליסה, נעים מאוד.
בינתיים זה די.
עיניו בוזזות את הזמן הזורם,
השיער שלו צהוב והשמש מלטפת ומבהירה אותו יותר, ויותר...
עיניי מטיילות על שפתיו כגל מלטף.
צעדיו קלילם ומתוקים, נכנס אל בית קפה ריק באמצע הכיכר
ומתיישב...
|
על אדמה חרוכה דורך הינך..
..ותשכב לעד דרוך בתוכי-
אדמה חרוכה שכמותי
|
השמיים האפירו לרגע
וליבי כבית קברות נטוש,
זוכר רק את השמות והתאריכים
שבהם בוכים
|
אולי אנוכי חטאתי לך-
מלאכי,
אולי חטאתי
|
לא נכון. הם משתנים כשהם נפגעים
כמו ציפורים כשיורים בהן:
נפגע- משתנה
נפגע- משתנה
|
אתה נבהל
כשאני קרבה בחיוך
ללטף תלתליך
אח אהוב..
|
הניגון המהיר של שלווה
עוטף הוא גופותינו וממלא את הרקע
ככנר טרופי
|
בלהט בוערת בי
תוססת כבקדרה
מובילה ידיי ובוחשת
|
משהו בי נגמר לגלות
את אליוט, שקיים בלילות,
בצחוק הטיפשי והשפתיים הנמתחות..
|
אתמול עשיתי אהבה עם מלאך,
שירד משמיים לחפש בליבי מחסה
ודווקא היה די מוצלח...
|
בבית קפה קטן במרכז עיר גדולה-
גבר ואישה
אישה וגבר,
יושבים בפנים חמורות סבר..
|
חוטים על חוטים ובתוך חוטים,
אורזים גופות אסורים ופחדים ענודים..
בגדים... רק בגדים....
|
ובכן, לא עוד העמדות פנים -
דבר איתי על תאוות מינים
על אלכוהול, סיגריות,
|
כמו ציפור אל הטרף
ירדת
בתנופה מיותרת
|
יבוא יום בו נלבש שחורים
ואתה עם מזוודה.
|
עמדנו בשורה,
שעות
כמו בובות שאינן זזות...
חיכינו כטיפשים-
המשכנו לעמוד.
|
רצתה להיות אהובה לנצח
לקבל אלמוות מכובד ומלא חיבה
להתפזר,
להיות גופה
|
תברח, תקח, תגנוב, תעלם, אל תשלם...
|
על המיטה,
שוכבת ילדה
היא בוכה -
ואני מרחמת עלייה כי פעם היא הייתה אני
|
ילדה בשמלה עמדה מול הרוח,
שמלתה התעופפה כדגל מתוח
אלייה רץ ילד ששיניו צחורות,
בחיוך רחב הוא חיבק את הילדה ארוכות
|
עומדת על הר עצום...
ואתה זה הוא,
ואני אומרת "לא" כזה של בתולות.
|
הייתכן שארצה לנשק מצחך אלפי פעמים?
נמשכת לפני הילד התמות שלך...
|
העיפרון נפל מיד שלא מזמן..
הדם פסק
הגוף לא זע
|
חייל האבדון,
פנייך החיוורות בוכות כל לילה,
ןלא אוכל לישון
בעוד דמעותיך האדומות כיין...-
|
אקשור ידייך,
ארתקך למיטה,
וכך תכנע למרותי, הילדה הטובה שלך..
|
הדליקו את כל הנרות,
נשב באיזה פאב
נרים כוסית-
שלא יכאב
|
בעוד חודשיים אתן את עצמי
למדים ירוקים
וכומתה
|
למגע ידך בשיערי,
לליטוף שלך..
ודמעה קטנה נוצצת בעיניי
בשם הגעגועים..
|
אתה זוכר,
לפני שנה-
על עץ אלון...
|
נעה אלייך, נעה עמך
רוצה עד בלי סוף בטירוף מתמשך
מרגישה בי אותך
מקפלת מרפק
|
שעות התהפכתי במיטה
בין סדינים והזיות שינה
בשיער סתור ועיניים אדומות מבכי
מפליטה חיוך משפתיים עייפות של בוקר
|
ערפילים של ערים מתועשות
וחצרות שלמים של גברים מאוהבים-
בגברות שאננות..
ערפילי ערפילים
|
פטריות אדומות צמחו בגינה..
|
לפעמים אני אוהבת לשקר לעצמי, להתעלל בעיקר בי,
לעשן ולשתות עד ערפול חושים, לאבד עשתונות, לא להצליח להרשים.
|
האור שהדלקת בבוקר מזכיר לי להזדרז,
אבל אתה האטת את הרכב וחנית לחלוטין במקום הלא נכון,
מדליק אור אחרון לפני שניפרד.
|
צמוד, קר בלי מרקם,
נח על ידי הפרפר הקטן.
|
זרית חול בעיניי,
בעודך מזמזם מזמור ציידים ישן,
ועוזב
|
צמחת כך..
קטפה אותך הרוח,
ושוב לא תלטף ידך אף איש
אין נשמה, גופך הוא כה מתוח...-
|
רחוק, כה רחוק ליבך פועם לו,
שקט וחם בתוכך הולם לו,
בלתי מוכן.
פחדן!
|
ובסוף להניח דף
ולשכב כמו מורעלת
|
צופה בזיכרונך המתגמד
מפרפר פירופורים אחרונים
כעש ליל בועט.
|
תנו לי לומר לכם משהו על אליוט... :
|
לעת ערב אתחיל לצעוד אלייך,
אלבש לכבודך חוסר איפוק ושמלה שחורה,
שקרועה מיד אחרים...
|
שתויה, לא מרוכזת, רעה, מפנטזת, לבד, אני.
|
אני זוכרת שישבנו יחד באוטובוס, קו 37.
את התלוננת על הכאב ראש שתפס אותך וביקשת כדור,
אבל לא היה לי.
|
החלטתי לרצוח את הבדידות..
היא שכבה שם-
ילדה תמימה...
|
"אני חולה במחלת האושר.
זאת מחלה ממש מסוכנת!
הרופא שלי אפילו אמר שיש כאלה שלא מבריאים ממנה.."
|
גופך החם על המיטה שלי, ישן שינה רפויה..
זו סצינה של בוקר.
סצנה של בוקר שמעולם לא הייתה.
|
|
|
וכאלו שזה לא
מספיק, הוסיפו
לנו אחת שהיא
הכל, חוץ
מתימנייה.
חצי תימני דורש
להבין את הרעיון |
|
