|
" את כל המכשולים בדרך אל האושר אנחנו יוצרים
בעצמינו. אחר כך מאשימים אחרים"
השפתיים שלו שמתקרבות לאוזניי, לוחשות משהו, מעבירות אוויר חם,
מנשקות, מלקקות, מגרות בטירוף, מביאות אותי לשיא - ואז הוא
נעלם.
|
הוא פתח את ידיו -תביאי לי חיבוק- בהיתי בו, הוא הרים את
השמיכה מגלה את חזהו, ביטנו ועוד כמה קברים בדרך. הוא הזמין
אותי להצטרף, קפצתי מעל הגבול ישר לתוך הפוך והחיבוק החם.
הנחתי את ראשי על חזהו, כמעט כמו פעם, הדמעות זלגו לבד בלי
שליטה.
|
אולי הפעם, אבל רק הפעם היא תצליח סוף סוף לנגוח בקיר ולנפץ
אותו אחת ולתמיד. הרי תמיד אפשר לנסות לא? גם אם זה לא מוביל
לשום מקום, גם... גם אם זה כואב... גם אם היא יודעת שהיא
טועה... מודעת לכאב שהיא גורמת לעצמה...
|
אתה מזיז את הידים שלי, דוחף אותי אחורה וכורע לפני על
הברכיים. מסיט את התחתונים שלי, אני מנסה להסביר לך שאין זמן
צריך כבר לזוז, אתה ממלמל - רק לק קטן אני מבטיח.
|
כמו שוקולד, אתה אף פעם לא יכול להפסיק באמצע, ורק בסוף מבין
שזה היה טעות. למחרת תעשה את אותה הטעות בשנית.
|
הוא לגם מהבירה שלו באיטיות - כאילו כל הזמן שבעולם עומד
לרשותו - נהנה מכל שלוק, לא מוכן לשתף איתי פעולה, לא מוכן
להציל אותנו, או לפחות לנסות. הוא התלונן על הגולדסטאר שלו,
למה אין בירה מהחבית? כששאלתי מה ההבדל, הוא ענה שזה כמו סקס
עם קונדום או בלי קונדום...
|
אתמול בערב, גבר ואשה, אולי בעצם בחורה כי היא עדיין לא אשה,
נפגשו. אתמול בערב הם יצרו להם עולם, עולם משלהם, עולם שמשותף
רק להם. עולם שכולל את המחשבות שלה והרגשות שלו, הרעיונות שלו
והשטויות שלה וכמובן שלא מעט מהשטויות שלו - כי לא חסר.
|
חוף מבודד רק אתה והים ובעצם גם החבר אבל הוא כבר נרדם אז זה
שוב רק אתה והכחול עם הלבן בקצה, הקצף שלא נגמר, העוצמה הבלתי
נלאית והעורב המניאק שאתה קולט אותו מזוית העין שרק מחכה
להזדמנות לחרבן עליך.
|
|
|
"אתם לא מבינים
אלוהים הוא בעצם
זה שמאשר את
הסלוגנים"
ניסיון התחנפות
(לא מוצלח) לזה
שמאשר את
הסלוגונים |
|
