|
"היום אין ארוחת ערב! פשוט אין! נמאס לי מהפרזיטיות הזאת שלך,
עדינה תבשלי, עדינה תכבסי..."
|
ואז התחלתי לחשוב: אולי משהו פה לא בסדר? מה פתאום שמוכרת
בחנות לכלי בית תציע לי סוכריה? היא עד כדי כך בודדה שהיא
מציעה לי סוכריה כדי שאשאר? היא כנראה ממש נואשת...
|
זה היה יום ככל הימים, אמא צעקה לה מהסלון "יערה קומי, כבר
מאוחר..."
|
אי אפשר לברוח מהפחד, יש להתייצב מולו, כך אומרים.
היא מנסה להתייצב, כבר שנים שהיא מנסה...
|
ורק אני ישבתי לי עם הפלאפון שלי ושיחקתי סנייק, דווקא היה
נחמד, שברתי את השיא שלי באותו יום.
|
הוא מתפספס, אף אחד לא מרגיש
למה? למה?
משתחררות שוב אותן הצעקות
הן התחזקו, התרבו, אך עדיין אין תגובה
|
אבל אתה, עם השגעונות שלך, עם הרעיונות שלך, אתה מחקת אותי.
השארת מקום רק לעצמך בעולם הקטן והעלוב שלך.
עלוב שכמותך, נשמה אומללה וחסרת מקום ביקום.
|
|
|
