|
"היום אין ארוחת ערב! פשוט אין! נמאס לי מהפרזיטיות הזאת שלך,
עדינה תבשלי, עדינה תכבסי..."
|
ואז התחלתי לחשוב: אולי משהו פה לא בסדר? מה פתאום שמוכרת
בחנות לכלי בית תציע לי סוכריה? היא עד כדי כך בודדה שהיא
מציעה לי סוכריה כדי שאשאר? היא כנראה ממש נואשת...
|
זה היה יום ככל הימים, אמא צעקה לה מהסלון "יערה קומי, כבר
מאוחר..."
|
אי אפשר לברוח מהפחד, יש להתייצב מולו, כך אומרים.
היא מנסה להתייצב, כבר שנים שהיא מנסה...
|
ורק אני ישבתי לי עם הפלאפון שלי ושיחקתי סנייק, דווקא היה
נחמד, שברתי את השיא שלי באותו יום.
|
הוא מתפספס, אף אחד לא מרגיש
למה? למה?
משתחררות שוב אותן הצעקות
הן התחזקו, התרבו, אך עדיין אין תגובה
|
אבל אתה, עם השגעונות שלך, עם הרעיונות שלך, אתה מחקת אותי.
השארת מקום רק לעצמך בעולם הקטן והעלוב שלך.
עלוב שכמותך, נשמה אומללה וחסרת מקום ביקום.
|
|
|
הרבה אנשים באים
אלי ברחוב
ואומרים לי, אז
אתה בועז רימר,
הא?
ואני אומר להם,
תיזהרו כשאתם
מדברים שטויות,
לפני שלא יאושר
לכם אף סלוגן.
זה שמאשר את
הסלוגנים מתכחש,
ומדגים בעזרת
לום ואלימות
יתרה |
|
