|
פרידה נולדה בשנת 1916 בורשה, פולין. שמה לפני
החתונה הייה לפון. פרידה פגשה את בעלה, יוחנן, בשנת
1938. ובשנת 1939 ברחה איתו לסיביר, רוסיה, מספר
שבועות לאחר שהנאצים כבשו את פולין. יוחנן לא רצה
להצטרף לצבא הרוסי לכן שלחו אותם למחנה עבודה
בסיביר. בשנת 1943 יוחנן ופרידה יצאו ממחנה העבודה
והסתובבו במזרח אירופה עד שהמלחמה נגמרה. לאחר תום
המלחמה הם חזרו לפולין לחפש בני משפחה וחברים, אך לא
מצאו דבר. רק את הידיעה כי אחיה של פרידה, יעקב ברח
מהשואה ועלה לארץ ישראל. פרידה עלתה עם בעלה, יוחנן
לארץ ישראל בשנת 1947 ומאז הם חיו להם בשלווה באושר
ובאושר עד אתמול.
התעוררתי בין הלילה לבוקר, חשבתי ששמעתי את הקול של אמא.
ניסיתי להקשיב טוב ולא הצלחתי לשמוע כלום, אז חזרתי לישון.
אחרי כמה דקות שמעתי את אמא בוכה, בכי חזק, כזה שהיה לי
כשנפלתי מהאופניים ופתחתי את הסנטר, בכי שבוכים שנפתח משהו
שאתה לא רוצה לתת לו להיפתח.
|
הוא נכנס לזירה ומביט בקהל. הוא רוצה לבכות אבל הוא לא יבכה.
הוא לא יבכה לעולם.
כל קרב הזירה הולכת וקטנה, מצטמצמת ומצטמקת עד שהיא תהיה יותר
מדי קטנה בשבילו, בדיוק כמו אליסה בארץ הפלאות. גם עליו הכל
יהיה יותר מדי גדול.
|
בלילה, כשהכל חשוך וככל האנשים ישנים, אני קמה מהמיטה לאט לאט,
מבלי שאף אחד ישמע, והוכלת לחדר שלך. מדליקה אור קטן בצד,
שמאיר בדיוק על התמונה שלך איתי. התמונה שתמיד אמרת לי שאתה
הכי אוהב, אפילו יותר מהתמונה עם החברה שלך.
|
בגן שלי, ליד הפחים של רחוב פרופסור שור, יש ילדה עם החיוך הכי
יפה בעולם. כל פעם שהיא מחייכת הגננת מפסיקה לצלצל בפעמון
ומסתכלת עליה. כל פעם שהיא מחייכת הפרחים הנבולים נעמדים דום
למראה היופי.
|
אני בן-אדם גדול, מין כזה יצור ענק אבל עם לב קטן, בגודל של
כפתור שיכול להרגיש הרבה, המון!
אז הרווחתי, יש לי מקום פנוי בגוף, מין כזה חלל ריק, ספייס.
אבל מה אני עושה כשהוא לא יכול יותר, מה עושים כשאין מספיק
מגירות לאכסן, כשאין מספיק מקום.
|
היא מסתכל אליי בעיניים דומעות. אולי הייתה צריך לשמוע.
אבל מצד שני אני מעדיף לברוח. למישורים הלבנים שלי.
שם אני אני, והיא. היא לא שם. במישורים הלבנים אני יכול ראות
את הדמות שלה בגשם, מסתכל אליי בעיניים דומעות, כמו אז, בזמן
שהייתי צריך לשמוע.
|
היא נכנסת לחדר, הוא בקושי זוכר מיהוא או מה הוא עשה כל חייו
אבל אותה הוא זוכר, ברור וצלול.
כמה שהיא יפה, מקומטת, זקנה, אבל יפיפייה, נסיכה בכל הדרה,
פשוט כבוד להיות איתה בחדר.
|
את מסתכלת בתמונה שלו ויודעת שיש בה משהו מוזר.
את מרגישה מבט קשה נעוץ לך בגב. המבט העצוב, מוזר, מפוחד
ומתחנן הזה שיש לו על הפנים בתמונה עכשיו תקוע לך עמוק בגב ולא
מוכן להרפות.
|
כשיורד גשם אני חושב עליה, ובאותו הרגע שיש ברק אני פשוט מתמלא
בהבזקים של זיכרונות.
|
לפעמים כשאני יושב לידה אני נזכר בהיא, בזאת שעזבה.
לפעמים אני גם מרגיש אשם, כי אני כבר לא איתה.
ולפעמים כשהיא אומרת לי "אני אוהבת אותך" ואני מחזיר לה תשובה,
אני בעצם חושב על ההיא, זאת שעזבה.
|
אני פוחד להישאר לבד,
נרתע מהמחשבה של אחד,
ירע מרגש הפרידה,
מתחנן שהמסך יירד באמצע ההצגה.
|
עכשיו אתה שוכח, לא מצליח לזכור.
מנסה חזק לראות, אבל הכל שחור.
אתה מביט סביב, מחפש תשובה.
עכשיו אתה שוכח, שוכח נקודה.
|
אני נדלק ונכבה,
מתעורר ונרדם.
במסע של צייד אני לא מרגיש קיים.
מהלך ביער ששתלתי לעצמי,
בין עצי השנאה והפחד האין סופי.
|
ואבא יושב, על ספה בסלון
יושב ומזיל דמעה
הוא אף פעם לא בכה
אז מה השתנה?
|
אני יושב עכשיו, רגוע,
יושב וחושב באמצע המקדש שלי.
אולי מקודם הייתי שקוע,
בעיניינים שהם לא עינייני.
|
ילדה קטנה ספרי לי סיפור
סיפור על ילד שלא חזר מבחוץ.
הו ילדה קטנה חשוכות הן עיניי
ולשם הרי אין דרך, רק עקבות רכבת בדם.
|
מן הצל השחור צומחת תקווה
תקווה הנמחקת בצל הזעקה
|
מהלך בתוך היער של עצמי,
בין עצי הפחד האישי.
|
הישאר איתי היא זעקה,
ניסתה לאחוז בכל מה שהאמינה בו עד עכשיו.
אהוב אותי היא בכתה,
ניסתה להחזיר לעצמה את כל מה שהכירה.
|
|
|
כבר ראיתי
סלוגנים גרועים
יותר.
זוזו לסטרי
מתנחם |
|
