|
יש כל כך הרבה טחנות רוח.
- על מה אתה חושב?
- את לא באמת אמרת את זה עכשיו...
- מה? אני רוצה לדעת מה עובר בראש שלך כשאתה מתבונן ככה עמוק.
- כן, אבל לא איכפת לך שאת נשמעת כמו התחלה של בדיחה?
- כומר רב וברווז נכנסו לבר ורצו לשמוע על מה אתה חושב.
|
יש לילות שאנחנו הולכים ביחד והאור הטבעי בלילות מדבר יהודה
שוטף לה את העיניים בצורה כזו, שגם גברבר קשוח כמוני מתקפל כמו
כיסא מאיקאה. אתה יודע, כזה שלא אמור להתקפל. מה אמרת? כן,
קשוח, מה יש? הצלחתי להתגבר עליך לא?
|
עמי התחיל להזיע. מצחיק איך שכל כך קרוב למוות, הגב שלו עוד
משתדל להפגין דחפי הישרדות אחרונים. אגלי זיעה שטפו את העייפות
של הבוקר בדרכם למטה. במצב כזה היה אפשר לחשוב שהוא יהרהר
באיילת, בילדים. הוא היה מרוכז במשימה שלו - עליו למות בתאונת
דרכים.
|
דורון, אדם שמעולם לא סבל מעודף ביטחון עצמי, נהג להכריז על
אהבתו לדבי מדי יום, בפניה ממש. לא הפריעה לו העובדה שדבי לא
הבינה מילה מהמניפסט המוקסם שלו, מידי בוקר במעלית באחד
הבניינים היותר אפורים במנהטן. להיפך, למה להסתכן?
|
"טוב, יש דברים שאי אפשר לתקן". אני מכריז לתוך נגן שירים
מוכה, בשעה שאני מנתח את קרביו, על שולחן האוכל. "איך את
מצליחה תמיד להכחיד כל דבר שאת נוגעת בו, תגידי לי?" אני מחייך
כלפיה, בעוד היא מסתכלת בדאגה מעבר לכתף. "זהו? הלך? צריך
להחליף?"
|
"יש גבול, ויש רוע. אתה בנאדם רע" המילים האלו טרדו את מיקו
כמו יתוש בשתיים בלילה - איכשהו, הן כל הזמן חזרו, למרות שלא
הניחו לו לרגע מלכתחילה. המילים האלו הם המילים האחרונות
שאוזניו, המכוערות משהו, זכו לשמוע לפני שליבו נכנע לברטה 9
מילמטר של הבוס שלו.
|
ובשבילך, יקרה שלי, לא נשארו לי מילים.
הן אזלו לי, יקירתי, ונשכחו יחד איתה
|
כמו שושנה שעדיין לא בוייתה
מהלכת אבודה ומושלת בעולם
ששותל בלבול מסווה בעיניים ירוקות.
|
|
|
הגבר המודרני
מת!
יחי הגבר הפוסט
מודרני!
- הגבר הקדמון |
|
