|
מי אני?
אל תחפשו כאן. מה שבכל זאת נמצא כאן זה רק גבוב
רגעיי משבר, יצירתיות, שעמום, הרפתקאה מילולית או
הרצון להרשים את עצמי או אתכם.
מקווה שתהנו, וזיכרו- הפינגווין בקוטב לא ימות אם
תגיבו!
הוא רועד אצלי ביד כמו פרפר נרעש, מזיז את אצבעותיי בקצבו עד
שזה כואב יותר, ועושה לי חשק להקיא את כל מה שאכלתי במהלך חיי
|
"למה באמת היה צונאמי? או כל ההוריקנים הללו אי שם?
...אולי מעולם לא ידעתם, אך הים מרגיש."
סיפור זה פורסם השנה (2007) 'במעריב לנוער', על ידיי.
|
שמה היה העלמה דורה, למרות שכבר תמו ימי נעוריה. היא הייתה
נמוכה למדי, צנומה, חיוורת ובעלת שיער חום-מלוכלך ודק. בגדייה
היו פשוטים ולא מיוחדים כפנייה, תמיד בצבעים דהויים ונעלמים.
אם הייתם מדמים אותה לחייה כלשהי, לבטח הייתם מדמים אותה
למכרסם כלשהו כעכבר שמסתת
|
הלילה מריח טוב הפעם, כאילו משהו פיקנטי הולך להישרף.
והם... הם רוצים תזוזה, דחיפה, לפרום את חוקי הכבידה ולתפור
אותם על לא-כלום. קצת כמונו.
|
הרחוב תמיד מספיק רחב בשביל כולם. רחוב הוא כמו אימא שתלטנית
שזרועותיה פרושות לרוחבה, שרק מחכה לחנוק את בנה החדש בחיבוקה.
האימא הזו לא יפה, ליתר דיוק היא מאוד מכוערת, ונודף ממנה ריח
לא נעים של זיעה, שתן ואלכוהול זול.
|
ההרים הרמים נראו כעוגות שוקולד ענקיות המצופות בקצפת לבנה
ומתקתקה.
היה בי רצון עז להגיע לצמרת ההר, לראות הכל מלמעלה.
|
הגרון שלו כבר צרב מלצרוח. הוא היה כבר צרוד. הוא יכל רק ללחוש
לה בשקט באוזן, שהיא לא צריכה "אותו". הוא היה מלטף את כתפיה
הגרומות והחלקות בעדינות, נרעש מהמגע הרך, והיה ממשיך לקרוא
לתת המודע שלה.
אבל היא לא הגיבה.
|
אנשים מתקיימים בעולם הזה בבועה משל עצמם, בעולם משלהם.
סיפור זה פורסם ב-2007 'במעריב לנוער', על ידיי.
|
והטירוף רק זורע עוד ועוד עוברים,
בדשא הטחוב שם הקאתי את מוחי.
|
ובמרפסת הרעועה עמדה הקשישה,
הביטה אל האופק השחור ולחשה -
"מדוע היא ברחה?"
|
אף אחד לא תפר,
הקרע הזדהם.
קרוע לי הלב
|
צולם בקיסריה ב - 2007 ע"י מצלמה פושטית.
נערך ע"י Nero PhotoSnap.
|
|
|
היי, אתה- רוצה
לקנות אוויר
בשקל אחד?
הדילר בפעולה |
|
