|
"פיית החורף" נולדה ב1986, בעיר הקודש. זהו, היא
חופשייה. לא, זה לא מה שקיוותה שיהיה. זה הרבה פחות
ונראה שפוחת עוד עם הזמן.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו.
|
הוא שם לב שחבריו לא מעניינים אותו יותר... באופן מסוים הם
הפכו לזרים.
|
...הדלת נפתחת והוא נכנס הביתה. עייף ומלוכלך ורעב... הוא
מתלונן שירד כמה קילו, היא מסתכלת על הצמיגים הדימיוניים
שמקיפים את ביטנה...מושלת על ידי עצמה שגם היא ראויה, אולי,
למישהו אוהב.
|
היא אמרה שהיא אוהבת אותו, שהעולם יהיה חצי ריק בלעדיו. והוא
האמין לה. ואהב אותה.
אחרי שהתחתנו, קנו בית בפרברים. הוא יצא לעבודה כל בוקר בשמונה
והיא טיפלה בילדים ובבית.
כשחזר כל ערב, היה יושב איתה לאכול והיא הקשיבה לסיפוריו.
|
כל חייה בילתה בחושך...
הוא זוכר את האבן באחורה של הראש...
|
על העץ העתיק ישבתי בשקט. הקשבתי לשיחות של האנשים על הדשא.
כלל לא מודעים לנוכחותי, לא חושבים שיש מי שמקשיב.
|
אהבתי את התאנה, אבל את הדולב יותר.
|
פעם היא הייתה נורמאלית, את זה היא עוד זוכרת... ככה לפחות
נראה לה.
|
תיכנסי לאמבטיה ותדליקי את המים. שימי אותם חמים חמים. תני
לראש להסתחרר, לנשימה להתקצר. אולי זה יעזור.
תתעלמי מהשריטה שהוא השאיר לך על הכתף ומשטף הדם על הצוואר. זה
יעבור.
|
הרגשתי היום את אלוהים. זה קרה בבית הכנסת, באמצע "נתני
תוקף".
סגרתי עיניים ונתקפתי כזאת סחרחורת...
|
היא שומעת את השומרים באים ומתחבאת מאחורי ערימה של בטון,
נשענת לאחור ונזכרת שטיס תמיד היה החלום שלה... וכמה אירוני
הדבר: הנה עכשיו היא באויר ואינה יכולה לרדת.
|
הוא יצא לרחוב המואר ותהה- מה עכשיו?
|
שתי רוחות רפאים יושבות, כל אחת על קברה, בבית העלמין הצבאי
בירושלים.
יום הזיכרון נגמר, הלילה ירד. תיכף יתחילו חגיגות יום
העצמאות.
יפתח, שקוף למחצה, לבוש חולצת סוף מסלול לבנה ומכנסיים צבאיות,
הביט בשכנו, יואל, שהחליט ללבוש דווקא חולצת סוף טירונות
ומכנסי ג
|
סנדלים אדומות זרוקות על רצפת האבן. היא יושבת בנחת על הספסל,
מוצצת סוכריה על מקל ומביטה בשמש היורדת אט אט.
|
היא היססה לפני שחייגה, כי ידעה שהוא יתעצבן.
|
הפרידה ממך היא חולצת פסים ומכנסי ג'ינס
היא מצעד החיים, מסביבנו חולצות לבנות.
הפרידה ממך היא אשה בוכייה, אהובתך
ושתי אמהות מתחבקות.
|
Kissing מזכיר לי אותו. למרות שהזיכרון שלי נוראי ואני לא
מצליחה לשרטט לי את הפנים שלו, אני יכולה לשמוע את הקול שלו,
להרגיש את החום שהחיוך שלו מקרין
|
הוא כל מה שחשבתי שרציתי... אבל אז אתה מופיע והכל משתנה.
|
אורי. אמרתי לך להיות חזק, ביקשתי שתשמור על עצמך.
|
בזמן שישבת שם, איתה, וכל החברים שלכם רקדו מאחוריכם עם צלחות
מתוקים, אני הסתכלתי רק עליך.
חייכתי, כבר כאבה לי הלסת, אבל לא יכולתי להפסיק. אם לא אחייך,
אתחיל לבכות. ולבכות בחינה שלכם?
|
אני רוצה שאף אחד לא יבין מה קרה לי, שבמושב תתפשט שמועה
שהשתגעתי.
|
לא רוצה את התירוצים שלך, את החשבון נפש תעשי עם עצמך.
|
באלי"ש- זיכרון של התקופה הגרועה ביותר בחיי, חוזר.
|
שנה הבאה אהיה בת 20 ועדיין אין לי מושג מה השביל הנכון
בשבילי.
|
את יריב פגשתי באוטובוס. דיברנו כל הדרך לירושלים. הוא היה
חמוד ואני, שאף פעם לא היה לי בחור ראוי, חייכתי לעצמי.
|
סופ"ש בבית אחרי שבועיים שלא ראיתי את המשפחה.
|
בוא, תוריד את התיק, תעשה מקלחת, תשב. אכין לך קפה.
|
המונולוג הזה מוקדש לאחד האהובים שלי. קשה להיפתח ולגולל את
חיינו יחד לפני קהל של מסכות, קשה לתאר את מה שעשינו אני ואתה.
היו פעמים שקרעת אותי מבפנים. הרגשתי שאתה לעולם לא תוכל לאהוב
אותי ושלעולם לא נהיה כמו שאנו אמורים להיות. כמו אח ואחות.
|
לזכור תמיד את המילים האחרונות, ולנטוע את פניו עמוק באדמת
ליבי.
|
רועי. ככה קוראים למי ששינה את הסתמיות להתרגשות וגרם לנפילת
האימפריה הגדולה שהיא החברות.
|
היא ידעה שהיא עושה שטות, שזה שטח שאסור לה להיכנס אליו, אבל
היא לא יכלה לעצור את עצמה.
|
טוב, לא התכוונתי לעשות את זה, אבל לפעמים צריך לפנות אליך בלי
לקבוע פגישה, אלא מהדרך האחורית. אז הנה אני אומרת את מה
שרציתי להגיד. רק בלי הפורמליות.
|
אני יושבת פה לבד הלילה וכותבת כדי שלא אשכח שהיית בחיי וכדי
שאדע שהיית ראוי לכל הברה וכל אות שאני מקלידה, כי את המשפטים
הבאים לא אמחק לעולם, לא מפה ולא מהראש שלי.
|
אתם, שמכירים אותי שנים-לא יודעים עלי כלום.
|
אני אבכה. אבכה על מאות האנשים שיכולתי להכיר, על האנשים
שהכרתי ודרכינו נפרדו, על האנשים שפגעו בי. ובעיקר על עצמי, על
השינוי שהתחולל בי ולעולם לא יתוקן. על הצלקת שנותרה, על
הזיכרונות. על הכאב, העצב, הצל שנוסף לצבע העיניים.
|
עכשיו שאתה עוזב, אני מבינה שהיית לי חשוב...
נראה לי שזה הופך למכתב פרידה.
|
תמיד שואלים אותי שטויות כאלה, כמו - אף פעם לא בא לך שרימפס?
כאילו שאני יודעת מה הטעם של שרימפס, שיכול 'לבוא לי'...
|
לפעמים פשוט בא לי לצעוק, אז תהיה גם תופעת הלוואי, שזה לבכות.
כי אצלי בכי וצעקות תמיד באים ביחד.
|
רציתי לראות, לגעת ולדמיין. רציתי להרגיש את מה שכולם כנראה
הרגישו. רציתי לבכות כמו כל מי שהיה שם איתי. ולא יכולתי.
|
פעם האחים שלי היו אומרים לי שאני בטח מאומצת, כי הייתי היחידה
במשפחה שהוציאה ממוצע בגרויות מעל 60. לי תמיד היה נראה שאני
מאומצת, כי פשוט הייתי שונה מהם. ממש.
|
אני מרגישה את השינוי קורה.
|
רחובות ארוכים המובילים אל הים, העיר העמוסה והכפר הקטן. לשם
אני רוצה לברוח. אך שם לא אמצא את השקט, שם לא אמצא את עצמי.
|
תודה.
ראשון- שפתחת את ליבי לחוויות חדשות, הראת לי שיש מעבר לעולם
שבניתי לי. שאמרת את כל האמת והתכוונת לכל מילה. שהראית לי
שלפעמים אנשים לובשים תחפושות, והדרך היחידה לראות מעבר להן זה
לגרום להם למעוד.
|
אם היית מביט מעבר לעצמך, אולי היית רואה שיש מי שנפגע ממך.
אם היית חושב קצת על אחרים, אולי היית שם לב שיש מי שכעסו
אליך, מבעבע.
|
אני אוהבת אותך.
רציתי רק להגיד לך את זה.
אני אוהבת אותך כל כך... יותר מהכל.
|
זאת הפעם הראשונה, לפני שהיא עוזבת, שככה הוא מדבר אליה.
|
הפסיכיאטר אמר שזה כנראה דיכאון. כשישבתי לי מחוץ לחמ"ל
להסתכלתי מסביבי, דיכאון דווקא נראה לי הגיוני.
|
אני נופלת הצידה. המזרן רך ומנחם. "רק תן לי כח להתמודד עם
המחר, כי בלעדיך אני אבודה." השינה כבר אוחזת בי והעיניים
ממאנות להיפתח שוב. "תן לי שקט." אני ממלמלת ונרדמת.
|
|
|
אחד טאקילה.
שניים טאקילה.
שלושה טאקילה.
רצפה. |
|
