|
מודעות עצמית, אימפולסיביות, היגיון, חלומות,
בילבול, לב, פייטריות,, חברים, הישברות, עמידה
על הרגליים, כח רצון, ביטחון עצמי, בריחה,
,דמעות, חיוך, אושר, רוק, אהבה, מוזיקה,
סקס, רומנטיקה, פלירטוט, כתיבה, פחד, כנות, אמת,
ניצחון,קשרים, היקשרות, ריגושים, אופטימיות,
ריאליסטיות, מילים, לבד, אבדון, עבר, יחודיות,
סיפוק עצמי, ניקוטין, חופש
נערה בהפרעה
נראה אותכם מצליחים להבין אותי ;P
דווקא ביום שהחלטתי שאני מתחילה בחיים חדשים הוא שלח לי הודעה.
הוא כתב לי שהוא רוצה לדבר איתי על משהו. נורא התפלאתי לקבל
ממנו הודעה. לא דיברנו כל-כך הרבה זמן, אז מה נשתנה הלילה הזה
שהוא רוצה לדבר איתי?
|
קר לי... אני רועדת... עדיין לא החלפתי חולצת בי"ס... אני רוצה
להקיא... אני בוכה... פעם ראשונה אחריי כמה חודשים טובים שלא
זלגה לי אפילו טיפת דמעה מהעין... יש לי ממש התפרצות, כל מה
שהצטבר אצלי בלב בחודשים האחרונים סוף-סוף יצא החוצה
|
הוא חשב שהוא יודע הכל, חשב שבגיל 16 הוא כבר עבר הכל בחיים,
היא הייתה ילדה עם הרבה חכמת חיים כך אמרו רבים, היא אהבה
לצחוק,
|
"ואת השיר שלנו אתה זוכר?"
"Kiss From A Rose"
|
עכשיו עם עצמי בשביל לזכור,
מחר איתך - כדי לשכוח.
|
חגיגת הורמונים מתפרצת בתוכי,
אבל הוא כבר נעלם,
התפוגג...
|
תרגיש את עצמך טובע לפעמים
בתוך הבלבול שלי,
אל תחפש אצלי תשובה.
|
וכשאחדל להביט בראי
ולראות את דמותך משתקפת מולי
|
ביום עמוס מבריחות,
תחת עיניים עצומות,
מוטחת בפניי המציאות.
|
היא כל-כך רוצה שתיתן לה מנוחה,
שתפסיק להיכנס לה עמוק לורידים,
שתפסיק לזהם לה את הדם בשחור.
|
מתמוגגת כשאני נזכרת בטעם אותן הנשיקות,
מתמוססת מאותן מילים חודרניות
|
איך נפלו גיבורים
בשדות קרב בלתי נראים.
במילים קסומות
שבשבילך עפו בכיוון הרוח
|
הוורידים מלאים בדקירות,
והאף מרחרח אחרי המנה הבאה.
|
צורח בשתיקה על מר גורלך,
שותק בצרחה על כאבך,
|
הייתי הנסיכה שלך,
ליטפת אותי באהבה.
|
וזה שורף על העור ומשאיר סימנים,
וזה הורס את כל התאים שבפנים,
וזה פוצע מבפנים
את כל המקומות שעוד נותרו בהם חיים.
|
יושבת בחדר שמתמלא דמעות,
בחדר שטוף זכרונות.
חושבת עליך והדמעות רק מתעצמות.
|
אבל אל תדאגי ילדה,
החיים הכל זוכרים,
והוא יקבל את שלו בחזרה.
|
הידיים המלטפות
הגורמות לכוויות,
השפתיים השורפות
המוצצות את הדם,
|
הייתי אוהבת אותך
אילו רק הייתי יודעת איך.
|
הייתי רוצה להגיע אלייך,
שתראי אותי,
עומדת כאן מולך
|
צביעות, שקרים,
מסיכות, זיופים,
איך לעזאזל זה קרה?
|
עכשיו תפנה לי את הגב,
פרידות אף-פעם לא היו קלות לי.
|
בן זונה,
אפילו קישוטים לא נתת לי לעשות.
|
שמים זרועי כוכבים -
עיניים זרועות בדמעות.
|
העיניים מעורפלות -
הדמעות זולגות,
מכאיבות -
משחררות.
|
תברחי מאהבה שברחה ממך,
תסתכלי אחורה ודעי - שהפספוס הוא שם,
ואת כאן...
|
מגשימה את האמצעי אך לא את עצמי,
המטרה הוכתמה ואני מאבדת את הכל
ואחר-כך את עצמי
|
ועכשיו את בוכה על זה שיצרת לעצמך חיים שלמים
שמבוססים על שקרים.
Well ילדה, ככה מתבגרים!
|
נולדים,
מתבגרים,
מזדקנים,
מתים,
ושוב נולדים.
|
אל תסתכלו לי בעיניים כי הן מלאות בשקרים,
כבר לא רואים את צבען מרוב שקרים.
|
ציירי לי בובה,
עם עיניים גדולות
|
ואיך חולפות להן השנים,
ואת מוצצת לי את הדם מכל החלקים.
|
אוהב אותך לנצחי הבלים,
רק תישאר רחוק
|
אני נותנת לך לעשות בי כאוות נפשך,
לא עוצרת בעדך,
|
אושר שלי, כמה טוב עשית לי אז, כמה אושר גרמת לי וכמה דמעות
אילצת אותי להזיל על שדרכת, רמסת, ולא שכחת לוודא שהעבודה
הושלמה. כמה הרס וזדון זרית בנשמתי הפצועה שרק רצתה לאהוב
אותך.
|
והחיים נמשכים, ואנחנו מתבגרים, וככל שאנחנו יותר גדלים כך
גדלה גם הפינה שלך בשבילה ויחד עם זאת - כל-כך מתרוקנת ממנה.
|
תמיד כשעצוב אתה בא. איכשהו, בסופו של יום, כל עצבות מביאה
אליך.
|
קברו אותו אתמול...
שמו אותו בתוך גן שפורח מדמעות של עצב. שמו אותו שם, את הילד
הקטן שלנו, שרק רצה לחיות. עכשיו הוא חי... אבל לא בעולם הזה.
הוא נלחם למענו ומת למעננו.
|
היא צועדת שם עם כל האיפור מרוח לה על הפנים, היא שומעת,
מריחה, מרגישה,
בוכה...
|
וחשוב לי שתדע... כמעט כמו שחשוב לי לזכור, שהיה לי מקסים
איתך. שכל הודעה ממך וכל שיחה ממך תמיד העלתה לי חיוך על
הפנים. היית כל כך רחוק ממה שמדבר אליי, ובכל-זאת הצלחת לגעת
בי. ואחר כך לפגוע.
|
איך???
איך הצלחת לעשות את זה, איך יכלת???
|
ובעצם למי אכפת מה אני רוצה להגיד?
|
הכל נהרס, נסדק, נקרע.
כל מה שהיה פעם פתאום קיבל זווית כל-כך שונה. היפה פתאום נהיה
למכוער, מה שהיה פעם כל-כך עדין, כל-כך טהור נהיה עכשיו
למזוהם.
|
מעבדות באנו ואל עבדות נחזור, ואני מקדימה את כולכם בכמה עשרות
צעדים, חוזרת אני לעבוד אלילים שלא דורשים מזבחים ופולחנות...
אל עבדות חזרתי בטרם עת, ועכשיו אני נתונה לחסדי הפסיכוטיה.
|
הוא עני מעצמו והיא מתעשרת מהעוני שלו. היא דפוקה כל-כך
לפעמים. אבל היא רוצה להיות הדפוקה שלו, כי היא דפוקה בגללו.
|
הוא רק מדליק, וכשצריך לכבות - לאן נעלמו עקבותיו? כנראה מפעיל
את קסמיו על הקורבן הבא. רק שלא יכאב לה כמוני. בבקשה.
|
איך מתגברים על בגידה של הידיד הכי טוב שהיה לך אי-פעם?
|
לא אתן לעצמי יותר להיות הארנב שיוצא מתוך המגבעת הריקה שלו.
רק לך אתן את התענוג. תשבור לי את הלב, תרמוס אותו, תדרוך
עליי, רק תהיה שלי!
|
אני מסתכלת במראה, ואני אומרת לעצמי "לעזאזל, גם הוא היה
בנאדם!".
ואז הפחד משתלט עלי, הפחד שגם בי יש כמויות עצומות כאלה של
שנאה, של רוע, של סדיזם. הרי במה הוא היה שונה ממני?
בזה שהוא היה גרמני ואני יהודיה?
בזה שהוא היה זכר ואני נקבה?
|
אתמול הייתי שם. הלכתי על אותה האדמה שהוא היה. היום כבר יש שם
דשא מסביב, כשהוא היה שם היה שם רק חול
|
אויי איזו תשובה מעודדת, "אני צריך לחשוב על זה", חחח איזה
סתומה, איך בכלל יכלתי להעלות על דעתי שאנחנו נחזור אי-פעם,
ובמיוחד בתקופה הזאת, טוב לפחות הוצאתי את זה מהלב, אחריי חצי
שנה טוב באמת שנזכרתי, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
ענק אחד מכוער,
ממש מפלצת,
אכזר, רע לב
ושמן כמו חבית,
היה מתנפל על
כפרים, משפחות
חוטף לו - ואוכל
לצהריים ילדים
בכפית.
והייתה לו אחות,
ענקית - אבל
פ'סדר.
כלומר רחומה,
נחמדה, לבבית.
"איך אתה לא
מתבייש???" צעקה
על אחיה, "לאכול
ככה ילדים
בכפית?!"
התבייש הענק, כי
הבין שזה לא
בסדר, והחליט
מעכשיו אחרת
להתנהג. ובאמת,
הוא שינה דרכו
לגמרי - ואת
הילדים הוא אוכל
עכשיו במזלג. |
|
