[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פליקס שרייר
צילום - אלון פורת
עריכה - פליקס קפול

 Sun Shine

אל היצירות בבמה האהובות על פליקס שרייראל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי פליקס שרייר
אוטוביוגרפיה

כתיבת אוטוביוגרפיה טרם גיל 30 תמיד דמתה בעיניי
ליהירות. הרי מה לו לאדם להוריש לעולם ועוד לא הגיע
למחצית חייו. אילו חוויות צבר עד כה ואיך ירהיב עוז
לקרוא תיגר על אנשי רוח ודעת אשר אפילו ההשכלה הטובה
ביותר שיוכל להשיג לא תוכל להתחרות בנסיון הרב אותו
צברו בחייהם ?
והריני כאן, בניגוד לכל מה שאני מאמין בו - פורש
נסיוני, דעתי, השקפתי ומשנתי קבל עם ועדה, תוך שאני
עושה שימוש בחוויות אותן צברתי ובנסיון הקצר, אך
הטעון מסקנות ומשמעויות - כדי להדגים ולהסביר את מי
שאני.
המינוח המקצועי המתייחס לכתיבה עובדתית בגוף ראשון
הוא אוטוביוגרפיה. ברשותכם, בחרתי לראות בזה מעין
יומן אישי, סיכום החוויות, ניתוחן והקשת מסקנות
שאולי יעזרו לי לשמר את החלקים היותר טובים שבי,
ולקבל החלטות טובות יותר בעתיד לגבי הטעויות שעשיתי
עד כה.

אני פליקס. Sun-Shine בפי החבר'ה. נולדתי בעיר וילנה
שבליטא. בשנת 1976 לזוג הורים טובים ואוהבים. אבא
אהב קצת פחות, אחרת אין לי הסבר מניח את הדעת לכך
שהוא עזב את אמא כשמלאו לי חודשיים. אמא טיפלה בי
במסירות ללא גבולות ובאהבה של אם, כשהיא דואגת לכל
מחסורי, ומשלימה פערים שאבא השאיר. ובשפה פחות עדינה
- הייתי בן יחיד, אהוב ומפונק שקיבל תמיד מה שביקש.
אני חושב שזו הסיבה שעד היום אני מרגיש עמוק בפנים
שאולי לא הערכתי ועדיין איני מעריך אותה מספיק על
שעשתה עבורי, ולעולם לא אוכל להשיב לה כגמולה על כל
הטוב שעשתה בשבילי. לא נותר לי אלא לקוות שיום אחד
אוכל להוריש את כל החינוך שספגתי בבית אמא לילדיי,
אולי זו מתנתי לה.

את ילדותי המוקדמת העברתי כילד סגור בעולם ספק
דמיוני, ספק מציאותי - מבודד מרצון מהילדים האחרים.
בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית הספר למוסיקה בליטא
(Azoulucas), בעידוד אמי. בגיל 8 עקרנו לעיר אודסה
שבאוקראינה, בה המשכתי לימודי המוסיקה, ובה החל
למעשה המפנה הגדול של חיי עת גיליתי כי אני נמשך
יותר ויותר לעולם הנדיר הזה, בו רגשות מובעים
באמצעות צבעים, קולות וצלילים. בכיתה ה' הכרתי את
האופרטה, התאטרון המוסיקלי של העיר. פרק זה בחיי היה
אולי המשמעותי ביותר, והיווה אחת מאבני הדרך בעיצובי
כאדם.
את מירב זמני באותה תקופה ביליתי במקום זה, כשאני
נעדר תדיר מבית הספר, ובולע בשקיקה את אוירת
התיאטרון. נוצר מצב לפיו עד מועד ההצגה כבר יכולתי
לדקלם שלל התפקידים ורק חיכיתי שמישהו יהיה חולה על
מנת שאוכל לנדב עצמי להחליפו. לצערי אמנים בתקופתי
ניחנו כנראה ביכולת מופלאה להתגבר על כל תחלואי
העולם ומעולם לא נזקקו לשרותיי.

ההזדמנות הגדולה, פריצת הדרך שלי היתה שנים ספורות
לאחר מכן, עת גיליתי באודסה קרוב משפחה בשם ארקדי
שרייר, איש יקר שבעזרתו, בעידודו ובתמיכתו נכנסתי
עמוק יותר ויותר לעולם הזה.
ארקדי, אח של סבתא, תמיד היה מעין "דוד" בשבילי. הוא
תמיד היה מעורב באיזו הפקת ענק. תמיד היה ארוע זה או
אחר שדרש את תשומת לבו, וחרף התנגדות המשפחה הקרובה
- שתבעה ממני להשקיע זמן רב יותר בלימודיי - מצאתי
עצמי יותר ויותר לידו, לומד, מסייע, ובסופו של דבר -
מופיע.

תחילת "קריירת" המשחק שלי היתה בשנת 1991, עת הייתי
בן 15, שנה בה גילמתי את פינוקיו בהצגה שהועלתה
פעמיים ביום משך שבועיים (חופשת החורף בראש השנה).
המופע נדד בעיר אודסה, בהשתתפות כל שחקני התיאטראות
המפורסמים של העיר. ההצגה נחלה הצלחה באותה השנה, אך
היוותה גם את נקודת הסיום לקריירת המשחק הארוכה
שלי...
פה ושם עוד הופעתי על במות, שרתי, צברתי נסיון, אך
משנת 1992 השקענו מרצנו בהכנות לקראת המעבר הקשה מכל
בעבורי. מעבר שהיה למעשה עקירה מבית, מדינה, תרבות,
שפה, מנטליות. החלפנו הכל כדי ללמוד זאת מחדש, והפעם
- בעברית. המעבר נחלק אצלי לשניים. החצי הקל והחצי
הקשה. החצי הקל היה אמא שלי, שבניגוד לכל מה שחשבתי,
מצאה עצמה מאושרת, קורנת - יהודייה גאה שתמיד חלמה
על ארץ ישראל. הגשמת החלום היוותה עבורה מעין סגירת
מעגל - סיומה של תקופה שהחלה עם עזיבתו של אבי
ותחילתה של תקופה אחרת, מלאת תקווה, חלומות חדשים,
חברים חדשים וחידוש קשרים עם חברים ותיקים שנקלטו
בארץ לפנינו.
החצי השני, הקשה, היה הפחד שלא אוכל לשיר - שכן לא
חשבתי שבמדינת ישראל אמצא חיי חברה פעילים ברוסית,
עיתונים מודפסים ברוסית, תכניות טלויזיה וכל כך הרבה
דוברי רוסית. אני חושב שגם הישראלים הותיקים לא חשבו
ככה...
הגעגועים לחיי התרבות על שלוחותיה, געגועיי לשחקנים
שליוו אותי בגיל ההתבגרות, שחקנים אשר לימים הפכו
לחבריי הטובים ביותר, למשפחה השנייה שלי, לחיי הבמה,
לקהל, מחיאות הכפיים... כל אלו היו קשים מנשוא. בבת
אחת הפכתי לאדם מן הישוב, אדם ללא זהות. חוסר הבטחון
מפני המחסור באוצר המלים בשפה החדשה, תחושת הניכור
והזרות גרמו לי להתכנס שוב לתוך עצמי. את מפלטי
מצאתי בקרב אנשים טובים שהכרתי, שקיבלו אותי כפי
שאני, למדו עליי ולימדו אותי עליהם. חברים מהקיבוץ
ומחיפה. למדתי שגם הבדלי התרבויות אין בהן כדי לשנות
אופיו של אדם.

בשנת 1995 התגייסתי לצה"ל. עד היום זכורות לי
דמעותיה של אמי כשחזרתי לראשונה הביתה, לבוש מדי
חאקי. מעולם לא הייתי גאה כל כך - מאושר כל כך. את
המדים הורדתי רק כמה שעות לאחר מכן...
בשל מגבלות השפה לא נבחנתי לצוות הווי ובידור, ואת
שרותי הצבאי העברתי בתחום הלוגיסטי. שלוש שנים כחייל
בסדיר, ולאחר מכן שלוש שנים כנגד בקבע.
בשנת 1997, שנתיים לאחר הגיוס ועם הטמעת השפה וצורת
ההגייה הנכונה, עשיתי צעדים ראשונים לעבר הבמה. להקת
הבסיס בו שירתתי נתנה בידי האפשרות לשיר בטקסים
וארועים שונים.
בחציה של תקופת שרותי הצבאי, שנת 1998, עקרנו לראשון
לציון, בה אנו גרים עד היום.
בספטמבר 2001 השתחררתי מצה"ל, חדור בטחון ומוטיבציה,
כשאני יודע שאני נמשך לבמה כמו פרפר לאש, לא יכול
בלי זה. חיידק הבמה המפורסם דבק גם בי.
חרף נסיונותיי להכנס לתחום, נאלצתי להתמודד בתקופה
ההיא עם קשיים מבית, לפיכך נטשתי שוב את החלום לטובת
עבודה. את אותה השנה וזו שאחריה העברתי במוסקבה
בעבודה בתחום הלוגיסטי.
בשנת 2003 חזרתי ארצה, פה גיליתי מחדש את ארקדי,
שהספיק גם הוא בינתיים "לעשות עלייה".
דרכינו, שהצטלבו שוב, היו פתח לשיתוף פעולה פורה בו
עשינו יד אחת להפקת פסטיבל ילדים בראשון לציון, תחת
הכותרת "dance sport show" - במהלך החזרות לפסטיבל
התגייסתי לחברת סלקום כעובד בתחום הלוגיסטי - שם
נרשמתי ללהקת העובדים, לצורך הקלטת שיר עם חגיגות
מלאת 9 שנים להקמת סלקום.
עיבוד, הקלטה וניהול מוסיקלי בוצעו על ידי שי פישמן,
איתו התחלתי קשרי עבודה מחוץ לסלקום, אדם נדיר
שברבות הימים הפך לחבר אישי וקרוב.
את חגיגות מלאת 9 השנים לסלקום חגגנו במופע ענק
באמפיתיאטרון בלטרון, שם הופעתי על במה מול קהל של
כ- 8,000 צופים, עובדים ובני משפחותיהם - ההתרגשות
אחזה בי שוב.
אותה התרגשות מגיל 15, אותן תחושות, הצמרמורת לפני
העליה לבמה, צניחת האדרנלין עם סיום השיר, מחיאות
הכפיים העושות קצב אחד וכמו נעלמות ברקע עם עצימת
העיניים. חיבור האדם עם הנפש.
מיד לאחר מכן יצרתי קשר עם שי, ובניצוחו הקלטתי מספר
שירים בעברית, ודואט אחד ברוסית ששודר ברדיו ראשון
(לדוברי רוסית).
בשנת 2004, בעקבות הצלחת הפסטיבל הקודם, התקיים
פסטיבל "dance sport show 2".
סה"כ, עד היום הקלטתי 11 שירים, מתוכם 6 בעברית ו- 5
ברוסית, כולם בעיבוד מוסיקלי של שי.
ביום ה- 25/5/2005 זומנתי ל"רדיו רקע" לראיון של חצי
שעה והשמעת שירים בביצועי.

זהו.
זה אני.
אלו הם חיי.
חברים שהכרתי, אמא אחת שמעולם לא איבדתי בדרך ותמיד
היתה שם כדי להראות לי את הדרך.
צבא אחד, שלימד אותי משמעותו של "כור היתוך" מהו.
ארקדי אחד.
שי אחד, שכשמו כן הוא, שי אחד גדול.

וחלום אחד.
חלום אחד גדול.

07/07/2005
פליקס שרייר

הערה:
בשל גילי הצעיר אני שומר לעצמי את הזכות לעדכן את
הביוגרפיה שוב בגיל 60...




לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
אחר


אחר


אחר


בלדה


אחר


בלדה





מה אתה עושה
כשאתה כותב
סלוגן...
את אותם השטיקים
אבל קצר.



לו יהי מנסה
להסביר להבהיר
להזהיר להזכיר
ולהעיר.


תרומה לבמה





יוצר מס' 74480. בבמה מאז 4/2/07 5:11

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לפליקס שרייר
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה