|
אני אדם לא מאושר. תמיד הייתי. זה לא שהחיים רעים
אלי, זה שאני מעולם לא מצאתי את עצמי בשום מקום.
אפשר לומר שהיה מקום אחד, אבל משום מה, זה לא
מספיק.
הזנחתי את העמוד הזה תקופה ארוכה, אולי עקב העובדה
שעד שתתפרסם יצירה שלי יחלפו מיום הגשתה מספיק
חודשים בשביל להיכנס להיריון וללדת תינוק בריא
ממוצע. אבל הנה אני כאן שוב. אז בבקשה, קבלו אותי,
כמו שאני, ותגידו מה שתגידו על מה שאני כותבת, זה
הדבר היחיד בחיים שלי שעשה אותי באמת מאושרת.
לדעתי פשוט הגורל, כמו שאומרים, פסח עלי. מישהו שכח שגם לי
מגיע שתהיה לי אהבה בחיים. כמובן, אני לא מפסיקה לחפש, או
לפחות לא הפסקתי, עד לאחרונה. לאחרונה הבנתי, שאם אני אמשיך
לחכות עד ש"הטבע יעשה את שלו", אני אפגוש את האחד אולי... בגיל
מאה.
טוב, עם כל הכבוד,
|
במחלקה כולם היו בני זונות חארות אגואיסטים (ולכן הייתי בטוח
שגם הוא כזה) ואף אחד לא רצה להתחלף איתו כי זה היה יום שישי
בלילה וכולם רצו לצאת שבת. הוא אמר לי באותו יום שהוא חשב
שאני, מכולם, הייתי בנאדם. שהייתי אנושי יותר מהם. והוא צדק.
אני בסוף החלפתי אותו,
|
home is the end of a long journey
a journey that never really ends
|
רציתי נשיקה מיוחדת
שתעשה לי משהו בפנים
משהו
שלא יצא לי לחוש
כבר שנים.
|
אני אוספת אותם כאילו זה תחביב
זה סתם משעמם
ומעצבן
ומכאיב
|
אין מה לאבד כאן.
יש הכל מכל
וזמן זה כל מה שאתה צריך
|
תקועות ביחד במגירה
ואין דרך חזרה
|
|
|
כולם כאחד
יכולים לברך
כל אנרכיסט וכל
אברך
ורק לי זה לא
הולך:
גם אני רוצה
המלצת העורך! |
|
