|
Tired of lying in the sunshine
staying home to watch the rain.
The time is gone, the song is over,
Thought I'd something more to say.
יעל הסודית: (משתעלת). טוב, אז היום היינו במקלט המאאאאגניב של
אורן וחבריו והמגניב שלי כן עם א'! אתה מבין? זה יוצר איזשהו
אפקט של מגניביות יתר (מה????). אז אורן ברוב חוכמתו פיזר קלקר
בכל המקלט ואם הוא שואל אתכם אם אתם רוצים לשמוע איך זה קרה-
פשוט אמרו לא!.
|
דיברתי איתה, אותה שעה, והרגשתי כאילו לרגע אין אני, אלא קווי
מתאר צבעוניים היוצרים את דמותי לידה, עונים לשאלותיה,
מקשיבים-לא-מקשיבים למילותיה. לפתע ניתק הקשר בין גופי לנשמתי.
|
מתחת לשכבות
של אוננות ודמיון
אני מוצא היגיון
בלשתות ולהתקלף
|
...והכל בנשימה אחת ממש כמו שישי גולן לימד אותנו על הטקסטים
של שייקספיר שלפעמים הם ארוכים כמו ארבעה-עשר שורות של סונטה
ואסור לקחת אוויר לריאות עד שאתה לא מסיים את השורה...
|
הנה
אין חדש תחת השמש
השנים הזהירו
ואת היית לצידי
ומחר היא תזרח
|
חדה כתער
מאירה כשמש בקוטב
מעירה כקיץ לדוב
|
זורקת מוחך לכל הרוחות,
לאלף עזאזלים,
מרוקנת כוחות.
|
because
when you get grown up
your mouth gets shut up
as my social skills
they are falling
|
when the power of love
which we always miss
overcomes the love of power
the world will know peace
|
שנה וחצי של ביחד, שנים רבות ואינני יודע מי אני.
אני אוהב, אני עוזב. עדיין ביחד, לפעמים גם מהלב.
|
כשהולך אל הארץ בה גדלתי
כשהולך אל האישה ממנה נשמתי
כשבונה ספינה קטנה רק לעצמי
וטובע בלב הים הדמיוני
|
אני לא מרגיש אותם
אני לא מרגיש אותם
אני רוצה להרגיש אותם
כואב לי לחשוב עלייך בלי לשנוא
|
גומר
כל חיי חולפים לפניי
קו פרשת המים
בין רגעים מלאי נינוחות
ובין האדם המחפש משמעות
|
תמיד כך הייתי
תמיד כך אהיה
ואולי באמת הכי טוב לי בעולם
אבל תמיד, תמיד אני אבכה
|
כמו ילדים,
בונים - מפרקים
|
הרגלים רעים רק הולכים
מכים שורשים
באדמה שאין לה אמא
|
אולי בגלל שהייתה לה דלת שקופה
היא פחדה מהמון דברים
זה קרוב מאוד לאובדן הבטחון
ורחוק מהדברים הקטנים
|
איך נבלו להם פרחים
רק צמחו כאן תחנות
איך לכל יחיד יש רבים
גם לאהבות הראשונות
|
כמו שיין נולד מענבים
או זכוכית מחול ים
כך גם אמנים
נושרים מתוך הטבע
|
כמי שרדף אחרי הכדור
והכדור רדף אותו
כמי שכתב שיר על דף
והדף קרע את נשמתו
|
אני רוצה שהשיר הזה שתשמעי
יהיה מוקלט באולפן ביתי
אני רוצה לכתוב שמונה שנים
ויום אחד תכירו רק שלושה שירים
|
זה אותו העץ
שלא מבין ולא מגיב
זה אותו עץ
נדיב
|
את
שלא ניתנו לי המילים לתאר את
חיוכך
|
ודקה אני מבין
חיים שלא הבנתי קודם
אבל כלום לא ישתנה
הכל בעינו עומד
ואין חדש תחת השמש
|
כשאני מרוחק ממך
זה לא סתם
זה כי יש מחשבה כלשהי
שמפרידה בינינו
|
לא להאשים
זה עשוי להפוך משפחה, לחברים
לקבל ללא תנאים את אח שלי, את אבא
כאילו בחרתי אותם
|
שלי שאלה אותי מה זו המילה הזו. אטום. היא צרפתייה, שלי, עולה
חדשה עם עברית מצחיקה.
"זה... כמו שאת לוקחת קופסא" אמרתי, "ושופכת עליה מים, ושום
מים לא נכנסים לתוך הקופסא. זה אטום. הקופסא אטומה. כזה אני
עכשיו."
היא הבינה אותי
|
אנשים
משקים את הגינה במים
והדשא גדל
|
לוגם משקה, מתפנה
לומד עוד ספר, מנסה
מדליק קטנה, שואף לריאות
היצירה מאותתת שלא לכבות
|
תקופה אבודה
ואני מת שתיגמר
עם הגיטרה ביד
לא הולך לשום מקום
|
סבא אדם
לולא הוא איני קיים
|
מודה אני, עזבתי אותך.
כן, יש אחרת.
|
נהנה לשוטט בעמק
נהנה מהספק
נהנה מאי הודאות
נהנה מהיכולת לומר שוב ושוב
"לא יודע"
נהנה לשאול שאלות
ולעולם לא לדעת מספיק
|
מה יהיה עם הקנאה
מסוגלים לשבת בבית
להזיל דמעה
לרצות להיות מה שאי אפשר
|
"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות
ניפגש בתום ימים רבים
בתום הרבה לילות..."
|
אפילו האנשים הבודדים ביקום
מוצאים משהו ורק לא כלום
|
כמה אטומים של חול בין אצבעות הרגליים
כמה מטרים מפרידים ביני לבין מים
ים
י ב ש ה
ים
י ב ש ה
גל
ת ק ו ו ה
|
יש זמן להתאפס
באקדמיה, או פשוט עם השעון
לבחון כל יום
כמו היה יומי האחרון
|
אני מכור, כל כך מכור
לצלילים שנכנסים
ובפנים הם נשארים
וצובעים את מה שחי
ומוחקים את מה שמת
ואין בי אהבה יותר חזקה
מהצליל שנכנס לי לנשמה
|
כיבסתי את המצעים, ואת כל הבגדים
את עצמי קצת קשה לי לכבס
אז אני משתמש בהמון המון שמפו וסבונים חדשים
|
זה שעזבת את הבית לא אומר שום דבר
אתה עדיין ילד
והגעגוע שלך כשאתה חוזר
מוכיח את זה
|
קשה לי להיפתח ליד אנשים
קשה לי
כי אני מסופר תמיד קצוץ קצוץ
ותמיד אמרתי ש
|
אז אם אי פעם הצטערת שלא היינו זוג,
דעי לך ש
לי זה מפעים את הלב המון שנים.
|
אח תאום לאחות תאומה,
ראו את העולם באותה השנייה...
|
הכל שטויות.
אם היה החייל חזק היה עושה את הדבר הנכון,
והוא יודע שהוא טועה.
|
זהו, הוויכוחים האלה הם חסרי משמעות וזה כרטיס לכיוון אחד. את
התכונות הרעות שלי במשפחה כבר הפגנתי.
|
והזקן, הוא מסיט את הנושא, מחייך לאישה שבאוטו השני מן חיוך
מטומטם של "אני מזדקן ועדיין לא קלטתי את זה", ומחליט מכל
הסיטואציה הארורה הזו להתמקד דווקא ב"קיבינימט" שיצא לי,
בתרבות הדיבור שאין לי, בחינוך שלי.
|
וכמה קשה זה
שלמשפחה אכפת מאח
רק בגלל שהיא
משפחה
|
דממה.
רק קולות של נשימה.
אין איש בבית.
מעולם לא היה.
|
האוהל שלנו היה בערך עשרה מטרים מהשפה, והרכב צמוד אליו. הם
הלכו והתרחקו. שתיתי מלח כמו שלא שתיתי מעולם. לא לבנון ולא
עזה. כלום לא הפחיד אותי כמו..
|
אני מדמיין אותך במיטה שלך, שלנו, מריחה אותי בדמיונך ואני לא
שם.
|
אז אחרי שעישנו ג'וינט או שניים, התחלתי שוב להיאבק בשאריות
מצפוני. במשך כמה שנים ניסיתי להתחשל מול כוחו האיתן של אבא
שלי, שתמיד מנסה לפנק אותי ואני תמיד כועס עליו שהוא אינו יודע
לאהוב ושכל הנתינה שלו היא חומרית. כסף ודלק. תודה.
|
אי שם ליד דוכן הפיס בפינת כיכר רבין, התקהלו אנשים. כנראה חפץ
חשוד. מדי פעם נבהלתי, נבהלו כולם, היה נדמה לי שאני רואה מחבל
שהולך להרוג את כולנו עם כל לבנות החבלה שבנו אותו. לא.
|
גם העלה הדק ביותר שנידף ברוח על פני האגם, משיב גלים. כמו
אפקט הפרפר מאנטרטיקה לסין, שיוצר שינויים. רגשות, אין דרך
להעביר. תקופות לא תקופות, כולנו שוכחים.
|
אף אחד לא רוצה לקרוא אותן, והן לא רוצות לקרוא את עצמן. אז...
אפשר לעזוב אותן בשקט, שירקבו, שיסריחו. שימותו. המילים האלו
הן בסך הכל אני.
|
זמן.
איזו המצאה מטופשת.
אנחנו פשוט מוכשרים ביכולותינו לקחת משהו קיים, לתת לו שם,
ולהפוך אותו לשלנו. ממש כאילו, לא היה שם בלעדינו.
|
ואתם יודעים מה הכי נורא?
שהלחן כולו מושתת על אקורדים בנאליים כמו
Am G F Am
|
כמו שאני מתרחק מעצמי
כמו שההיגיון מתרחק מהמסורת
כמו שילד מתרחק מאביו:
תהליך איטי ומייגע,
עד בסוף מגיע המוות, ומפריד אותם סופית.
|
הרי, בזמנים אחרים, כשאין לך אח גדול על הראש, אני יכול לחפש
ולמצוא אותך, באותו מקום, יום יום, מתכנן את מסע ההרס העצמי
שלך.
|
הסתכלתי על האגן שלה, ועל השיפולים היורדים ממנו. אמרתי לעצמי,
שזו אולי הפעם האחרונה שאני מביט בו ככה, מהמקום הזה במיטה.
|
מעטים הם הגרמים השמימיים
המעוררים בי את כל מה שלא ניתן להגדיר
לכתוב במילים, לבטא בקולות, להתעלות.
|
כי יש לי חברה והיא מהממת
אבל גם היא, כמו כולם,
מתקדמת
|
אני שונא אותי על שלא עזרתי לך כשהיית צריך
לא ביקשת, אבל אני גם לא עזרתי
רק דחפתי אותך על מחוץ לבית, סגרתי עליך את הדלת. ממש ככה.
עליך.
זה לא כאב לך, כי אתה שמן.
זה כאב לי.
|
בקיצור... כמה שאני רוצה את זה, לא נראה לי שאכתוב עד שאהיה
עייף. כמו שכבר אמרתי, שום דבר לא קורה כמו שאני רוצה...
כזה פאסיבי. זה לא יאומן.
|
המשפחה הומצאה לפני בערך שלושת אלפים שנה. והנה, אנחנו
מתפוררים לאחרונה. אחוז הגירושים עולה משנה לשנה. הגישה
הפונקציונליסטית אומרת שלכל דבר בחברה ובתרבות - יש סיבה.
וברגע שהסיבה הזו נעלמת, הדבר נעלם איתה. אז יכול להיות שהצורך
שלנו במשפחה הולך ונעלם? או, שיש
|
ואיך אתה יכול
את הג'ינס הזה לסבול
|
אני איני מושלם, אני יודע ומודע.
אבל אישה, צריכה להיות שווה אותי.
|
לצלילים יש משמעות אינסופית פתאום
כשאת טמונה בראשי.
|
מציאות נושכת, חברה מבודדת
מונוגמיה היא פחד
מעצמך
נלחם בעצמך
|
אולם, הם מחכים שתחזור. לא כי הם רוצים, כי נאמר להם לחכות.
השמש בנתיים התעוררה, קצת אחרי שכל החברים סיימו לפרק את
המאהל. שקי השינה מסודרים הכל פינה, המזרנים בערימה. כמונו
כמותם.
|
זה השלב בו שמתי לעצמי תזכורות, מדי ערב בשמונה בדיוק: לנגן.
לעתים זה עבד, בעיקר זה לא.
ניסיתי בדרכים של מתמטיקה, לפתור שאלה בפסיכולוגיה.
|
תמיד את אומרת פעמיים ביי. זה נעלם בפייד אאוט כזה, חצי
מלנכולי, חצי אופטימי. הביי הראשון הוא עדין, כמו הקול שלך,
נחוש אך מפוחד. הביי השני הוא עוד יותר עדין. כמו בולע את עצמו
פנימה, אל תוך הלשון שלך, ומסתיים בלחישה. לאט לאט זה נגמר.
|
האדם מחפש משמעות.
תורת הלוגותרפיה עובדת רק על ניצולי שואה.
|
כאני לא מתממש, הן מתאכזבות
וכשזה קורה, הן רק עולות
ועולות
ועולות
הציפיות ממני עוד רגע
מתפוצצות
|
הציפיות ממני הן בראש שלי
אני לא עומד בהן
אבל הן עומדות מולי
מאיימות עלי
|
הציפיות ממני הן בראש שלי
אני לא עומד בהן
אבל הן עומדות מולי
מאיימות עלי
|
ברשימת הטלפונים החיוניים שהיתה מונחת לך על המיטה, לא הופיעו
הרבה מספרים. אבל הראשון שבהם היה של תום.
|
קניות:
+ כריות / דליפקאן
+ פסטרמה
+ בירות
+ חלב
+ מיונז?
|
שאלתי שאלה,
"למה אני צריך כפפות,
על אופנוע במגרש חניה?"
"הנה, התחלנו..."
אמרת.
|
חדרים נסתרים ודלתות נפתחות.
ונסגרות.
|
אחרי אלפי שנות אנושות,
בני אדם, כולם - כולם,
ביחד או לחוד,
עדיין נמצאים במצב של 'מההה'...
|
ולפעמים, אפילו כשמגיע לך להקיא.
אתה מעז עוד לשאול "למה דווקא לי?"
|
את הסיכון שבמעשה הזה
גם אני לא יכול להבין
ואיך זה השעון ממשיך לתקתק לו
גם כשאנחנו עוצרים
|
אם תהני מהדרך,
אני אהנה ממך
|
|
|
2 = 1 + 1
מוגש מטעם
האוניברסיטה
הסלוגנית
'האוניברסיטה
הסלוגנית -
להחכים ברגע.' |
|
