|
 110944536
פייסלס מואול (הלא הוא "שומה חסרת פנים") ידוע יותר
בפי העם כשי כהן: יליד 83, חובב מוסיקה ותיאטרון,
ולאחרונה גם חוטא בכתיבה. מרבית היצירות נולדו
כתוצאה משיעמום מוחלט, או ליתר דיוק, כתוצאה מרצון
להתייעלות וניצול זמן מקסימלי.
לא הייתי קורא לה "אהבת חיי" אבל בכל זאת.
כל פעם שאני עד לזכר הכי קטן שלה, בין אם זה הרהור, תוכנית,
מחשבה או אפילו פגישה הראש שלי מתמלא בהמון מחשבות עליה. רק
עליה. כאילו מין. אובססיביות כזאת לגביה.
בלעדיות.
|
פתאום זה נפל עלי. גדי. אותו גדי שישב בכיסא לפניי באוטובוס
לפני שלושה ימים ובמשך כל הנסיעה דיבר עם החברה שלו.
נזכרתי.
באותה נסיעה נפלה לו הכיפה.
|
"אבא" רץ אלעד לחדר הוריו, "אבא, למה התרנגול מעיר אותנו
בשתיים בלילה?"
אבא הציץ מתחת לשמיכה, עם מבע פנים בלתי מוסבר, מין. חצי
חיוך, חצי השתאות. הוא פלבל בעיניו באקראי.
|
It isn't nothing,
It isn't true,
What I say and what I'll do.
It isn't nothing,
I won't deny,
Cause deep inside I wanna cry.
|
Like a rainbow in the middle of the night.
Like a flower in the middle of a fight.
Like water pouring from air.
You were never there.
|
ואיני יכול להתנגד
וכמה שלא אנסה, אולי,
לקפוץ
לא אוכל - כי רגליי באוויר הם.
|
ולפתע ראיתי ציפור.
ציפור!
שביב של חיים בתוך עולם המוות,
שביב של חופש בתוך ים הכפייה,
|
הלב בצבע כסף, וגם השרשרת עצמה
מצאתי אותה בקרקעית הבריכה.
תמיד חשבתי מה אגיד: שקניתי אותה בשבילך במיוחד
ומנגד - מה באמת ארגיש באותו מצב.
|
אז הדלקתי נר.
דולק, בוער,
משרה את צלליתי המעומעמת על הקיר השחור,
אך גם הנר כלה ונשארתי בלי אור.
|
ולקרן האור
עדיין לא נמצא הפתח
דרכו תוכל להאיר.
|
נהרות עינייך
הנשפכים אל ימי
|
עוד ברחש נכנס לאוזן,
והיד כבר קצרה מלהושיע.
|
|
|
טוב, זה לא
עובד, בוא ננסה
להיות ממש ממש
עצובים
אקווה בתכנון
קאמבק עצבני |
|
