|
פעם אח שלי לא נתן לי להיכנס לחדר שלו. בדרך-כלל הוא דווקא כן
נתן, הוא היה אחלה של אח. אבל באותה פעם, יום ראשון, הוא סגר
את הדלת ונכנס פנימה עם חברה שלו. הייתי סקרן.
|
אחרי הסכין הגיע הצחוק. לא צחוק מטורף כמו שיש בסרטים. צחוק
אמיתי כזה. כיפי כזה. צחוק שאני תמיד הייתי מצטרף אליו גם בלי
לדעת מה מצחיק. אז גם הפעם הצטרפתי.
|
רק אחרי כמה דקות באוטובוס שמתי לב לזקן שמולי. קצת מוזר שרק
אחרי כמה דקות, הא? טוב ככה זה נערים צעירים, לא ממש אכפת לנו
ממה שמסביבנו. הזקן שישב מולי היה הזקן הפתטי ביותר שראיתי.
ופתטי במובן הלא מחמיא של המילה, יש להדגיש. באותו זמן, הנער
הצעיר שהייתי חשב שה
|
אחרי המשחק עליתי במעלה הרחוב שלנו ושוב ראיתי אותו - הילד
המוזר מהדירה ממול. יושב על האופניים שלו ומחכה שמישהו ברחוב
הקטן שלנו יעבור וייתן לו תנופה.
|
וכל שנה אותו דבר. הוא בעירייה - עובר על דוחות. "זה ממש לא
מוצא חן בעיני, כל העניין הזה של ההומואים" הוא מלמל לעצמו
בזמן שהסתכל מהחלון וראה את החוגגים, את הפלרטוטים, את הצבעים.
|
"אחת בלילה..." אני חושב. בטח אחד החברים הדבילים שלי רוצה
לצאת לאכול או משהו. ככה זה בתקופה שלפני הגיוס, כל הזמן אתה
נתקף במאנצ'יז של אמצע הלילה.
אני מסתכל על המסך וכמעט בולע את יוני רכטר. זאת היא. אחת
בלילה. וזאת היא.
|
יש את הביטוי הזה, שאומר שיש פעמים בחיים שאתה לא יודע אם
לצחוק או לבכות. תמיד חשבתי שזה ממש דבילי. סליחה, מטומטם.
סליחה, לא יפה לומר מטומטם.
|
החיוך שתמיד גרם לי להרגיש כמו גלידת וניל עם פצפוצים על חוף
הים באמצע אוגוסט...
|
|
|
אש, אש, מדורה
שוב דרכתי על
חרא |
|
