|
 140276320
"אין לך מושג היכן נוגעות בי מלותיך"...... (מ.ש.)
עם שחר פלט אותה הים דוממת. כמו נרדמה על החול שכבה סתורת
איברים. מחכה לנסיך חלומות שיעיר. סימן לא היה בגופה חסר
החיים. הם לא טימאו בה, הזרועות, גם הנסיך לא היה שם.
|
ז'ואל, עיניים תכלת, שיער נערי קצוץ, עור שזוף, בבגד ים זעיר,
מול עיני המשתאות משילה מעצמה את פיסות הבד ובקריצה משובבת
חושפת מערומיה.
|
ירקותו
ברגבי עפר מתבוססת באוושת מוות
|
אבוא אליך - אמרת
בשמלה לבנה אבוא
|
אביב, אהובתי, קראתי לה
בהזיות של ליל
אביב שלי ועין לי בוכה
|
ובאו לי אגדות, להיות בחלום
נסיכות בהן, חמה, במסילות רקיע
|
באת לי כאגל טל אהובה
להולך
במדבר השומם
משפתייך רוויתי
מילות אהבה
אל מול המסך הדומם.
|
בקצהו של ים החיים
הסוער לעיתים
או כחול
יש חוף, מצויר תשבצים
מערבולת מילים
הוא החול.
|
בתוך הזוועה, האש, הפצועים
ההלם וכתם הדם
נכנסים לזירה, נציגי אלוהים
למיין חללים במותם
|
והבדידות, מותחת אבריה
חיוך ארסי תשלח
אל מחשכים
גם אור כוכב ידעך עם צעדיה
בעת תצא לצוד לה
בודדים.
|
וכלו הידיים לעצור בשמש
וזרימה בנהר, לסכור
|
אני חולם לכתוב שירים
על אהבה וצחוק
מילים, על אנשים בוכים
לזרוק וגם למחוק
|
אייך, אשר שפתיה לא ידעתי
אך לוהטות הן
על שפתי ככבשנים
גם הד מצליל קולך
עוד לא שמעתי
אך מתגלגל הוא באוזני
אלפי צלילים.
|
כי ימים רבים מתנגנים לי כיסופים
לבוא אל הקול המייבב
|
ובעל חם, חושק אוהב
בבת אחת הופך אויב
בועל, אונס, קורע גוף
זר מוחלט, ללא פרצוף
|
על הימים אני מצר, האבודים
|
תראה איך אני אומר החרד
מגדל עשרה ילדים
הבית מלא ואני לא עובד
והכסף נכנס לכיסים
|
אל תפני מבטך, אהובה
בלכתך
רוצה את עינייך
לנצור
רכותן של שפתייך
באדום להבה
השאירי איתי מאחור.
|
אני יודע את אשר
שם בלבך
בערבות בדידות
שמעתי את בכיך.
|
בלי אות כתובה ומילה
סדין קמוט, מספר לי היותך
|
כי אין מקריות בעולם - בשפתיה לוחשת -
וראיתי אותות
כי יש בידך, לי לתת
והיה בי מבט, אל ידיה רכות
לי מגשת
מתת עלומים, על טס ולא אבקש
|
באשמורת, כטיפת מים חיים, אחדור בך
טיפה ועוד טיפה
אתמיד לנטוף
|
בים הבדידות
שסבב לו
שקע בים הסוער
אי בודד
שהיה ידידנו
שרק חיפש לו חבר.
|
מי הנפש העקודה באהבים ירטש
|
ראיתיה
במקום, בו תמו מילים, עמדה
|
גם נהי מתפתל, עלי צוואר נכרך
אדיש חונק, כמו רק עניין של מה בכך
על כף מונח
ואף לא נאנח.
|
שבוי בבכיו של ענן
אט בעקבותיו אלך
|
אלוהי המרומים והרוח
ברא עבורי
גם אותך
צלע לקח
ותפוח
נתן בידך והלך.
|
בשירת דבורים באתי לך, כנוע
|
כי בגעגועי
מעל גדרות שמיים, תחמוק
|
גם אם ציפורן
חדה
תחדור
תטביע שריטה
ותקרע
את העור
|
ישנן תקופות ועונות השנה
וקור וגשם סוחף
ואביב שמגיע, מדהים בפריחה
וקיץ לוהט ושורף
|
בדם עריות לטוהר
צבעו בך צבועים, לטבוע
|
בצפורנייך,
על עורי חרצת מחברת שורות
|
דם החפים נספג בחולות
בגוש קטיף הבוער
שוב, המלאך הקוטף נשמות
מניף החרמש וקוצר
|
ודקר האתמול
אומר בלותי...
|
נערה צעירה בתוך תחנה
מבטה עצוב ועינה בוכיה
הבכי בגלל אהבה נכזבת?
ואולי פשוט איחרה לרכבת?
|
הוא הבין ללבי, ההד הבודד
החבר ממסתור הסלעים
הוא ידע גם לשיר בקול מהדהד
ולשתוק, ברגעי הרהורים
|
אביב כעת סביב, ירוק מרהיב,
זרעי חיים אשר נבטו, קדים לשמש חמימה,
ורוח חרישית קלה לוטפת,
בשמלתך, ילדה שלי כלה.
|
בריקוד צלליות על כתלים ערומים
|
חוט מבויש מול מחט
סוררת
ממשיך לחזר
חולם להשחיל
ומחט שנונה
על תשוקה מתגברת
אומרת לחוט
שישוב אל הסליל.
|
איך אפשר להספיד בדמי ימיה
ילדה, עם עיניים כבויות
שאביה שלה, קרע בתוליה
והרס סיכוייה לחיות
|
במסרק אצבעותיי
בשפעת תלתלייך, כתרים סרקתי לך
|
והלב, מי יבין, שונא או אוהב
עצוב ואולי גם זועף
את נוזל החיים הוא דוחף ושואב
לכל חצי ולא מתעייף
|
חיבקתיו, כמו את עצמי חיבקתי
|
ראיתי מת, שעזבו הרוח
יבש כחול מדבר
ומרוקן
שלו כל כך
כמו שכב לנוח
שרוח באפיו, אמרה לו
עד לכאן.
|
או במאוויי בשלות אישה
נרקמו המילים
|
הנהר, כאדם, מתחיל את חייו
נקי וזעיר כוולד
בהיסוס, זורם ומשאיר אחריו
נתיב מסעו במורד
|
יושב מרום, הנח גרזן
וצא מן הענן
הבט על עם סגולה
מסכן
ומה גרמת כאן.
|
בשורת אביב ירכיה, להתגלם בתוכה
|
כל זר ברחוב שקראלי
הושטתי יד
לעברו
את דמותך, הוי אבי
לא ידעתי
הלכתי, ידעתי
אותו.
|
והאבן היא אבן בלי לב ושפה
לבנה, מלבנית, מסותתת
ואין בכוחה להחזיר אהבה
היא אבן ואבן שותקת.
|
והרוח נשא את
הקול
והשם מתגלגל
וחוזר
ובוכים הגלים
והחול
על סיפור אהבה
מייסר.
|
שם, שרועים על הדשא הירוק
הקשבנו.
|
זוכר איך חיכית
מבושמת
בריח יסמין משכר
ענוגה ורכה
מתמסרת
וגוף לגוף., מתחבר.
|
מקובל בפרוטה מנסה להוכיח
שעוד יומיים, מגיע משיח
ועוד בעיתון, על ח"כ ושרים
על רעב ועוני ואלפי מובטלים
|
בטלטלות אגן טבעות הטבעת בו.
|
והיו לי חדרי לבי ועליותיו
ושיברם
|
וילון היה לי חזיון, נע במשב תועה
ודימדומים היו
|
עת באתי אל חיקך
כמו אספת בי
|
אני שבוי בחלונות של פעם
מביט דרכם
ובגרון, מחנק
חלון פשוט, על ציר חורק בזעם
צבוע גס
סדוק ומאובק.
|
והיה בי הקול, כברק אשר מצליף
כמאכלת אש לגעת
|
תראה מה גרמת
הולם בי
לב מיוסר וכואב
אותיות אדומות
הוא מורח
טעית, בדם
הוא כותב.
|
ונבט בי ניצן, מקרוב לך לדעת
נושקת
ועוטף געגוע
עם קול אורלוגין מתקתק
ומלאך הזיות
חיזיון מביא לי, פרוע
ואת בחיקי, יפתי
וזרועי, תחבק
|
חורקים על צירי זמן
ואין מנוח.
|
רואה גלים של ים
עיניים תכלת
עושים משגל ענוג
עם חול חופים
קדימה ואחורה
ללא הרף
ברוך ובערגה הם מלטפים
|
לא אשאל הנסתר ופשרו
איך צלבו וקצרו
מרחקים
רק ידעתי אדם ושברו
ואישה בדרכו
וראשית ומגע של חיים.
|
יש לי חלום מלא כוונות
חלום רציני ופורה
בחלום שלי כוונות טובות
ולא כוונות של רובה
|
בזאר תורכי בשלל צבעים
וקול רוכל קורא
אצלי אפשר לקנות דרכים
מכל סוג שתרצה
|
לא היה זה הרוח
שהרעיד מיתר
ולא גרגר אבק דקיק
שלעיני חדר
זו את אשר יופייך פרץ
כמאורות
וחום ידייך ששבר
מחסום דמעות.
|
גוף אדם, שבור שפוף מאכזבות
תלמים צרובים
על לחיים נפולות
ויד מושטת מאי שם
מוחה דמעות
וקול לוחש, אני איתך
רוצה להיות.
|
לא בתאוות בשרים ידעתיך
ולא פרפורי אביונייך
|
עקוד על מוקד בחבלי
ייסורים
בוער על אישך
מפרפר בין חיים
תליין עם חרב בוערת
של אש
לשרוף, כל האין
והיש.
|
חשיכה כיסתה באורות הדולקים
על השולחן, כוס ריקה
|
ברכות ידייך, תכי שבר פרמת
מלב מיוסר
|
בארץ הזו, הקרועה המיוסרת
יש הנופלים, בדרך אחרת
בידי מחבל, בשוק בקניה
בדרך הביתה, בתוך תחנה.
|
מדפדף בכתובים, עמוסים בך, שלך
שורות מלטפות
ניגרות
תמונה מביטה בי חיוך, את, כל כך
גלויה, לא צופנת חידות
|
מעבר סורג, של ברזל מתפתל
ראיתי עונייך
עד עפר
בידך האחת, לבן של כניעה
על פנייך
מבט מהורהר
|
ומפכות המילים לעורקי
איתך
|
ובוכה המיתר
מעומקו של השבר
בלב מפרפר
מול סורג נעקר
שרוח החופש
נושב מכל עבר
מביא בשורתו
של עולם לא מוכר.
|
פצוע קשה ביד אמונה
מטופל ויוצא מכלל סכנה
המלאך הלבן מתקרב לשחור
ומלאך חבלה נסוג לאחור
|
הנעול בסבך ערוותך,
ירכייך המתהדקות, כפיסגת הר נבו
|
והיו העקבות, כחיי אשר חייתי
|
והנה קול מהדהד מזדעק
מיוסר ממגף קלגסים
ודם אבותיו מהאפר זועק
"בוא בני, בנתיב הדמים".
|
על פני אגם בבואתי נשקפת
חרושת פנים בוהה בי
|
משוטט בנבכי גוף מצולק
קיטונות אפלים מלאי תהפוכות
|
שולחת לך
את הרוחות הקרירות, הנושבות בשערי
|
שני ילדים נולדו בשעה
אחד "צפוני" השני משכונה
ה'צפוני", תום אח לענבל
השני משה, עם ששה בחדר יגדל
|
לעיתים, אור נהר, גם שמץ צחוק שמעתי
|
וקולו
כקול המלאך בעקידה מרעים:
אל תשלח ידך בנער(ה)
|
אל הרוח קראתי
מצאת חמה, עד סהר
|
ראיתי איך אדם שוכב
בלי רוח באפו
בראש עיתון, הוא מככב
דקה אחרי מותו
|
נשארנו לבד דור הבנים
חשבנו שלמדנו הכל
השארנו בדרך דור מייסדים
אנשי החזון מאתמול
|
ודמותך, לחלוחית בעין זולגת
|
הערב יורד על העיר הגדולה
הרחוב הסואן בלילה נרגע
מתוך חצרות ובתים מתקלפים
מגיחים לרחוב עלובי החיים
|
לעיתים סינדרלה נישאת לאביר
כמו יצאה מחושך לאור
ביום המחר את גופה הוא משכיר
או מתחיל עצמותיה לשבור
|
מושחתים נמאסתם נכתב בעבר
לממשל אטום וחלש
וקרפד ששחה לאיטו בנהר
הומלך למלך חדש
|
בסמטאות החיים
יורדים רק למטה
מקום בו אדם
מאבד את צלמו
ואין שם כל שביל
עם הדרך, הביתה
רק צל של אנוש
בעקבות גורלו.
|
שבתי אליו, ספסל גינה פשוט
מיותם היה, כחלום אשר חיפשתי
ורק שיברו היה
|
ואני
רוצה פעם להציץ פנימה
אל אישונייך לבוא
|
רק קול מצהלות נעורים
כבר לא היה
|
ותיל, תלוי כמו אפסו כוחותיו בו
וציפור
|
ולא היה שם הסבך, ולא היה שם האייל
רק אש אהבתי אלייך
|
ילד קטן עקור ועצוב
מביט לאחור אל ביתו העזוב
הנפש קרועה ובלי קול מתחנן
בעיניים זולגות לאחור מתבונן
|
ערבה בוכייה, נטועה על פלגי מים
והייתה לי, בבואתי בה
|
רצה גורל, על מדרכה
ממש בקצה יישוב
הונח, הורכב, ספסל גינה
ליד פנס עצוב
|
ואתה האזרח, הדפוק הצייתן
תפקידך לשרת את פרות הבשן
לעיתים הוא פקיד, לעיתים מנהל
שנראה נהנה מאזרח שסובל
|
עת ערב יורד ומחשיך
בלי רעם פרסות
ואבק
דוהרים
פרשי חלומות
להביא בשורתם לניזקק
|
בשרעפים באת
מרקדת צלליות באור סהר
לוחשת ערגות
|
עיניים בורקות יבשו
ורשף פגיונות יימלא בהן
|
הבט מסביב המשיך ואמר
העץ הבוכה בשדרה
פרחו כאן פרחים מסביב לכיכר
והייתה מנגינת ממטרה
|
ואת כרומן אהבה
מרתק
טומנת סודך
בין פרקים
ביום גבירה חסודה
מסמיקה
בלילה
סופה בין סדינים.
|
מחלצותייך
מסך נפרם על במת ערוותך
|
את מבטה המזוגג, איני שוכח
|
מכל עבר עגורני צריח
גרדומים אורבניים לוקחים נשמתה של ארץ
|
ציה עונותיה
מתאווה כארץ חרבה
|
והיו לי צופייך כטל
ולא ארווה אהבתך
כי היית לי
כדבש הניגר, מנחת מלאכים
|
באדנות יהלך אנוש
מכתיר עצמו מלכות על חי וארץ
דורס, בוזז
|
ולא ידעה מתהומות מים
ותכלת שמיים לי
עולמי
|
כי בריחות צופי אהבים
היה הקול
ועל שיאי פיטמה זקורה
התנוסס הנס, נרעד
אומר תשוקות
ותום
|
בשירת כוהנים אהיה לך
וציווי לא היה
|
על שפתייך רפרפו שפתיי
וידעתי תשוקות
|
בלכתך, בא הסתיו שלא בעיתו
וצינה באה ושלכת נתנה ידה בירוק
|
ואולי,
בראשיתה היה לה סופה
|
ובא היגון להלך בארץ
וחמד לבי
|
ולא אחזת תפוח בידייך, לפתות בי
|
שפתיי אשר ידעו את שפתותייך
אינן פוסקות
ללחוש את שמך
|
אל הארכיון האישי (142 יצירות מאורכבות)
|
|
אל תשתדלי להכיר
לחבר שלך את הצד
הנשי שלו
כי הסוף יהיה
שאת תכירי את
הצד הגברי שלך
קודם !
צפיחית בדבש |
|
