[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אילון הופמן
יום אחד מבינים שהכל זה משחק. כל אחד מפסיד בתורו.


אומרים יש נעורים בעולם-
איפה נעורי?




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אם כבר, אז למה? ואם למה, אז איך? בלטה אחר בלטה. הציפורים כבר
עזבו את קנזס, ואני הפרחתי אותן לשמיים. מיקי מאוס ברח לו אל
בין החורים שישנם בבית, ישר אל תוך מחבואו הקבוע. יש לו שם בית
שבו הוא מתחבא ממנו. זה ככה באמצע, אבל לא. איך שלא רואים את
זה, מבינים.

זה לא ידרוש ממני הרבה. אני קצת אוותר על הלימודים, אקח ממישהו
גיטרה, ואתחיל ללמוד. כמה מסובך זה יכול להיות? סך הכל משהו
מעץ עם מיתרים שמפיק צלילים.

כשנואשתי משריד משפחתי האחרון, ירדתי לרחוב בשביל לנסות למצוא
נחמה, מצאתי אותה. זה היה חתול קטן, קטן ודרוס.

באותו הזמן, לפי צורת דיבורו, הקנדי היה על שתי אקסטות. ככל
שאתה בולע יותר אקסטות, אתה מתבלבל יותר ויותר, אבל אתה לא שם
לב לזה. בשבילך זה הכל דומה, הכל כרגיל, משחק ביום שישי של
הפועל כפר סבא נגד אחי נצרת.

הוא נהג לשבת על הספסל שבחצר ביתו ולהיזכר בימים שהיו, איך
שהוא היה. הכל היה כחול יותר, יותר ורוד, והוא כל כך התגעגע.

אליהו עבד בתור מעצב גרפי, בחברת הוצאה לאור שכוחת אל בזיכרון
יעקב. עבודה די בסדר, לא יותר מדי, לא דורשת יותר מדי. במלא,
זו רק עבודה עד הצבא. אלי, גם קבע לעצמו מספר דברים נוספים
שאליו לעשות עד הצבא. למשל: לקנות שעון חדש.

אני לא כל כך אוהב לאכול גזר. אני לא אוהב לאכול אותו חי, סתם.
אני אוהב לרסק אותו, לשים קצת, הרבה, סוכר למעלה.

נראה לי שתמיד רציתי כלב, אבל ההורים שלי אף פעם לא קנו לי,
אחד כזה.

הם חושבים שאני משוגע. לא יודע אם להגיד משוגע, יכול להיות גם
לא שפוי, לא בסדר. בשורה התחתונה, קשה לי.

בין הימים ההזויים שהיו לי אי פעם. אין לי מושג מה קורה סביבי,
בעצם יש לי מושג, אבל הוא לא מצליח לחלחל אל תוך התודעה שלי.

סיפור שכתבתי לנערה מיוחדת מאוד, שהדהימה אותי.

"דניאל"
"מה?"
"תראה את השמיים"
"מה איתם?"
"תראה אלו עננים"
"זה חורף עכשיו, למה אתה מצפה?", ענה דניאל כשבעצם, הוא כלל
לא הסתכל אל מחוץ לחלונו.

זין יומהולדת. זין.

הוא הציע כי אם אני מעוניין, הוא יכול להרדים אותי. לכלבים זה
עושה רק טוב, כך הוא טען. אני לא כלב, למרות שלפעמים היא אמרה
שאני רע כמו כלב. לפעמים אני טוב כמו כנר.

מה שלא יהיה, הוא כבר לא ילד קטן. הוא אדם בעל יכולת הבנה
גבוהה אשר פשוט נמצא בתוך גופו של ילד קטן. בשל כך, הוא יראה
מרוחק, כי הוא מבין שמשחקים זה דבר לילדים קטנים. בקיצור,
כשילד קטן רואה עולם, הוא נהיה כמוני.

באותו הערב רבתי עם ההורים שלי את הריב הרציני ביותר שהיה לנו
עד כה. הלכתי לחדרי ונעלתי את עצמי. הסתכלתי על החדר שלי
בחשיכה, הוא היה פסיכודלי משונה, הסתכלתי על דמותי משתקפת
בשימשה, ואז הבנתי, שהספרות מתה.

אני נזכר בימים בהם הייתי ילד, וראיתי בטלוויזיה עליהם. כבר
מאז למדתי לשנוא אותם.

סיפור מאוד מעניין המספר על היחסים המעוותים שלי עם אימי. קשה
להבין, קשה לחיות, קשה להיות הבן של אימא שלי.

יומן
בהלוויה של סבתא הרגשתי מוזר. מוזר כי אולי לא הייתי אף פעם
בלוויה. הכרתי אנשים שמתו, התאבדו, הלכו מהעולם הזה בכל מיני
דרכים, אבל אף פעם לא באתי להלוויות שלהם. הייתי מגיע להזכרות.
אצל סבתא זו הייתה ההלוויה הראשונה.

כשהשאיר לה מכתב, וכתב לה על כך שהוא הולך , הוא לא באמת ידע
למה הוא מתכוון. חשב שכך אולי הוא ימצא את עצמו, לא משנה מה,
העיקר לא להישאר במצב סטטי. מישומה חשב שהדרך תסדר את הכל, את
כל מה שבתוכו. באותו הרגע הוא לא חשב כל כך עליה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
"אולי זה, היום האחרון, של חיי.
אז אולי כדאי, שאני אתוודה, על כל חטאיי",
אמר לי האיש הזקן.

עד הסוף,
עד שלא נמשיך לחיות,
נתחיל לחלום,

את הרגש לקחת,
השארת תירוץ לכך שקר,
לא נתת מספיק,
ונראה שגם לא כל כך רצית,
אולי כבר שכחת,
אמרת שבפנים זה עוד לא עבר.

אכזבה
גשם יורד,
טיפות מטפטפות,
כשהערב מתאבד,
מכבים את האורות.

אישה, איפה את חייה?
"לא מפה, לא מכאן.
אני באתי מעולם שונה כל כך".

יש בך דברים שלא נותנים לי לישון,
את לוקחת לי ת'רגע האחרון.
לפני שהכאב, בצד מתאסף.
לפני שאני, עיניים עוצם.

לפעמים זה נראה שלא משנה,
כמה שאני רוצה,
כמה שאני מנסה,
שום דבר לא יעזור,
לא, היא לא תחזור.

התכופפתי לראות אותה,
מתאחדת עם האדמה.
אחד עם היקום.

מי יוביל את מי,
כבר אמצע הלילה.
עוד מעט הזריחה,

את משקרת הרבה, לא אומרת דבר.
שומרת את הרגש , שכשהיה מאוחר.
ומחלקת נשיקות, למי שרק ירצה
הסוף כבר ידוע, אז מה נעשה?

מה שמפריד ביני לבינו זה רק הנייר והעט.
מחר אני כבר לא אהיה פה, וזה לא שאני רוצה.

עץ מקיש בלילה,
מעיר את הילדים.
ירח מטיל צילו,
משקה את הצמחים.

עיפרון בלי חוד,
חסר שימוש,
מתחבא בתוך הכיס.
עם השנים שעברו,

מכה אחר מכה,
על הרצפה את נופלת.
קמה ואומרת, שאת לא מוכנה.




אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
הכי טעים לאכול
את הקרמבו
בשלבים, לקלף את
השוקולד, אח"כ
את העוגיה,
ובסוף את הקצף.
אבל למי יש
סבלנות?




אחת שאין לה
סבלנות.


תרומה לבמה





יוצר מס' 13175. בבמה מאז 25/5/02 17:36

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאילון הופמן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה