|
גר ברמת-גן, "תצפיתן ומשוטט" ועוסק בכתיבה עיתונאית
ועריכה. המוטו (ובלי כל קשר למיסטיקה זולה): מצויות
אצלנו אנרגיות שייגרמו לדברים המוזרים והמקריים
ביותר לעבור דרכנו ולהשאיר בנו את חותמם.
יש למקריות כוח עצום, היא עשויה לטלטל אותנו בפראות,
לעייף אותנו, להשאיר אותנו פעורי-פה ולגרום לנו
לחשוב קצת יותר מדי. אבל היא עושה את החיים
למעניינים ומסקרנים, וזה, כמו שאומרת הפרסומת, שווה
הכל.
וחוץ מזה, הציצו באתר שלי. לפעמים הוא נוטה להתעדכן
(מעצמו?)
היא לא זכרה אותו כלל. הוא, מצידו, תיאר לה בהתלהבות של ילד מה
היא לבשה, עם מי רקדה ומה שתתה באתנחתאות בין ריקוד לריקוד.
הזיכרון שטף אותו שוב, הוא לא רק זכר את הסיטואציה, הוא חוה
אותה מחדש.
|
באחד הערבים ישבו ציופי וגירית במרפסתה של גירית וניהלו את
הסמול טוק היומי. השיחה נסבה על מצבם הפיננסי הרעוע וכיצד אפשר
לשפרו.
|
הוא שאל אותי פעם אם הכפכפים יפים וסיפר שקנה אותם בתחנה
המרכזית בחמישה שקלים. אמרתי לו שזה בטח גנוב כי כתוב "הילטון
ישראל" אבל הוא אמר מה פתאום. והוא בטח יודע. הוא רעם ורעם
יודע הכל.
|
עבורו, תפקידו של העתיד הוא בסה"כ ליצור נקודת תצפית נוחה יותר
על העבר. ותו לא.
כל דבר עשה אותו נוסטלגי, הוא לא עשה דבר בחייו אם לא ידע כי
בעתיד יוכל להתפלש בזכרון זה. אבל לגבי דבר אחד היה אובססיבי
במיוחד: ארני התאהב בקלות.
|
האידיליה הופרה כאשר קם הטווס הצעיר והודיע כי עליו ללכת. מרגע
שנעלם בחשכת הלילה החלו להישמע קולות רמים וכעוסים מתוך קבוצת
הנערות. החיוכים הפכו למבטים זועמים והציחקוקים, לקיטונות של
אש.
|
לקוחות אחרונים בקפה המיתולוגי
|
מבעד לסורגי בית כנסת בנחלאות
|
הניגוד בין הזוג הסימביוטי, הדומם, הקפוא, מול הצלע השלישית,
אחוזת התזזית.
|
|
|
הרצל לא מת, הוא
סתם איש עם זקן
-צביקה פיק, בעת
הופעתו האחרונה
בבריסל, עירק |
|
