|
עת, יגיש הפסטו
לצד מצע אדום של בשר ועגבניות טריות.
|
לובן גרביו ושיערו
מפיחים מסגרת פסטל מהוהה
|
אתה יכול ללכת מפה
אם אתה רוצה,
אתה יכול לרדת,
אל הרחוב,
אתה יכול ללכת לשפת הים
לראות שקיעת שמש,
אתה יכול לקוות לטוב.
|
התמלא גביעך הקדוש עד
תום יין,
דם מסעות
צלב,
|
שעת ערביים בה רואה אדם את חייו
|
דמי מותר לפניה,
באדמת חמרה מוקפצת,
|
חלקת החלום
בורות עמוקים, רעב
חצבים באים
|
זו הילדות של בנים ובנות
טרם ידעו מגע ומישוש.
|
זה שחרב עליו עולם,
שנותר ברחוב לבד,
מפריח יונים
בא והולך
|
לכל אורך
הדרך שבין כרם התימנים
והארלם.
|
הכאיבי לי,
סרסי את מבושיי מחשבותיי,
אני נרצע של עבדות לאחרות שכמותך,
|
למרות שהמקרר שלי חף
מתחושות האוכל שכל כך אהבת
|
והכוכבים, קוראים לי
לגעת בעץ התפילות
שבחצר ביתי.
|
אני אומר לכם רעי
ארורה האשליה
|
ליל-בכי חלול של נשים עוגנות
בתוך מרינה של חטאי קדושים
|
ליטף שורשיו אדמה
כיסה עליו צבע ירוק זהוב
נחליו זרמו למראשותיו
|
בדרך הלילות הלבנים
אספנו את זיכרונות הפחים והחתולים
ואכלנו שאריות של זמן שרוף
|
המעט שבי,
חולק לאורך פסי רכבת.
יבואו נא הזרים ההולכים
בדרך, יקרעו להם פיסות,
|
משום שעכשיו, הגיע זמן בו אלומות
אהבתנו נאספות אל טנא הביכורים
אותו נביא אל הכוהן בבית המקדש
להעלות את פרי אהבתנו מנחה של
|
ראיתי ציפור צוללת
מגבהים.
במעופה מבקשת
לצנן נוצותיה.
|
מאבקת את הרצון
ומבקשת ממנו להיות
מנורת אלאדין,
|
מלחמות העבר
משומרות בתוך צנצנות ריבה
|
חוץ מיום אחד
שאוכלים הרבה לפניו
ועוד יותר הרבה אחריו
|
מבקש ממנה לקשור אותי בצוואר
להוליך אותי ברחובות העיר
|
מראות קריסטל
מלוטשות "גלאט"
מחזירות את המציאות
בזווית שגורמת לי
סנוורים.
|
עם הזמנים
טבע ראשון נעשה
שני ופחות ראשון
|
הוא כבר צריך לבוא
להשכיב אותי לישון.
|
כך המילים,
כך התוצאה,
באות מן האין,
חוזרות אל המה.
|
צריך להגיד לרחל
שאני כבר מת
|
פרי גדל בתוך פרי
על כך יש לברך
|
נחמה לא תבוא,
רק עם בוא גשמי החורף.
|
עכשיו,
ריח תבלינים נודף
מזיעתי.
נועץ שיניים בחתיכה
של בשר
|
חלומות שעוד לא נחלמו
קללות עסיסיות מטוגנות במיץ גויאבות מתוק.
|
בנפשי - ראיתיה מתהפכת בכף
|
הדממה בינינו פורשת מרבד של סימני שאלה,
בדים פרומים של פשתן ומשי
|
המתים במוות,
כבר לא יחיו
עץ.
|
מן המים יחלחל אל האדמה,
מן האש ישוב אל הרוח.
|
הים - מאחוריי
פניי - קדם
ארץ נגבה ממששת
|
רחוב נווה-צדק
חג השבועות, שנת אלפיים.
|
גופך האצילי, דרוך, מוכן,
מפסל מצב התחלתי של
רגע דרמטי.
|
שוב, תבוא אלי,
רחפנית - יחפנית בסבך
שיחי הפטל
|
פינת החלומות
בואכה, אביב.
|
סימני שאלותיו - בטחון
יצוק, לימדני ללכת,
לנשום, להכות
שורש,
|
מישהו לחש
במקום לצעוק,
מישהו בירך
במקום לחטוא
|
בשר מבשרי
מתחככת בי, עוטפת אותי בנשימת
חייה, מתבוננת בי בעיניים של עננים.
|
תשובות בינה
רצוא ושוב בסולם
לשאול שאלה
|
מיתה לבנה,
ירח, דרך חלון
שר בראסאנס.
|
צהוב,
כשהוא מגיע,
בא משום מקום,
הולך,
אבדון זמני.
|
הלוויה שלי תיערך
בשנים עשר מקומות
ובשנים עשר עתים
|
כאשר בתי הקטנה מתבוננת
בי, בתוכי
|
מעוטר עטרה,
נזר תפארת,
גווני לבן, ותכלת זהב
|
הן לא בי האשם,
שהרי אני, כעלה הניתק מן
הענף, מן העץ,
וכל הדרך עד לאדמה, מבחינתו -
|
שלוש בבוקר,
שתיים עשרה דקות לפני,
למען הדיוק.
|
מעשי מחשבותינו, אומנות בצלאל,
רוב עמל חרט לתפארה
|
אל מראית העין,
האף והפה,
מכאן ועד סוף
כל הצומות, הנדרים
|
|
|
בזמן שבו כותבים
סלוגן אפשר:
לצחצח שיניים,
להבריש את
השיער, לנגב
תת'חת, להסתפר,
לקנות בגדים,
לארוז, לצאת
למסע מסביב
לעולם, לחזור,
לפתח את
הפילמים, לשים
באלבום, לכתוב
על זה ספר
מצליח, להפוך
לאדם עשיר
ומפורסם, לזיין
הרבה, להיות
מאושר, להיכנס
לדכאונות, לקחת
כדורים, ללכת
לפסיכולוגים,
להתאבד, לעלות
לגן-עדן, לצחצח
שיניים...
זה שכותב
סלוגנים ובמקום
זה היה יכול
לצחצח שיניים
וכו' |
|
