|
כבר שנים הוא בורח, נע ממקום למקום, מסתתר מן העולם, מסתתר
מעצמו.
|
היא יכולה לשמוע את לעגם של אלה מן הצד האחר, צוחקים לה על
ניסיונה להתנגד, מחככים ידיהם בהנאה למחשבה על כך שעוד מעט
תעבור אליהם. רשעים שכמותם. לא חשבו אפילו לשאול לדעתה. כאילו
היתה רכוש שלהם
|
עומד הוא, יחיאל, ברחוב אלנבי, במרכזה של תל אביב, ומביט בו,
במצחצח הנעליים במבט מזרה אימה. עומד הוא שם בקומתו הקטנה, אך
מוצקה, שערו השחור ועיניו החודרות מאיימים על סביבתם וידו
משחקת בשתי הלירות האחרונות שעוד נותרו לו בכיסו, מגלגלת אותן
מצד לצד, בעוד הוא שו
|
איזה ריחות עולים אצלך מן המטבח, גברת גואטה, הוא קורא לעברה.
חכה, יא איבני, עוד לא הרחת כלום, היא עונה והוא יכול לשמוע את
החיוך שבקולה.
|
אם בליל בלהות, את הלכת,
הן מלכת, עצר אז ליבי.
לא ידע הוא לפעום, עד חייכת.
|
בפתח דלתי עדת מחזרים
משוררת
עטויה ברהב מסיכות
|
מילות אהבה שלחשת לי
מהדהדות בחדרי לבי
|
|
|
אל תגידי כן
ואל תגידי לא
ואם את באמת
רוצה,
תגידי לא! |
|
