|
"סיפור לפני השינה", הוצאת גוונים, 2002. סיפורים
קצרים.
אייל רכטר, ירושלמי יליד 1971. גר בעין כרם. מרצה
באוניברסיטה העברית. דוקטורנט להתנהגות ארגונית.
מקבל תגובות בברכה. תגובות בונות - עוד יותר.
מתוך "סיפור לפני השינה" (הרוב גירסאות מוקדמות):
- החורף שלא יצאתי מהבית
- הרהורים
- כמעט אישה
- מים נולד מחדש
- שונא את זה (מונולוג, בארכיון)
- ארבעים מעלות (בארכיון)
- הדבר שהוא הכי אהב (בארכיון)
- כמו תעלת השקיה (בארכיון)
- מאבד (בארכיון)
- סיגריה בבוקר של גשם (בארכיון)
למי שמכיר, יש כאן כמה שמדברים עם סיפורי הספר
ודמויותיו:
- היום שבו נעצר הזמן
- המונולוג של אנליה (באנגלית)
- שדים
- עיירה קטנה בגווטמלה
תיהנו!
Yes, yes. Please, do come in. Of course we are open, these
are books we're dealing with - they do not need night-rest,
or even lunch-breaks, ha-ha!
|
בסתיו שלפני זה היתה לי חברה. היינו כמה חודשים ביחד, אהבה
גדולה וכל הדברים האלה. קראו לה... משהו עם משמעות, שם של פרח
אני חושב, וכל פעם שהייתי חושב עליה הייתי חושב גם על המשמעות
של השם וחושב כמה שזה מתאים לה, או אולי בעצם שזה לא מתאים לה
בכלל.
|
אני נמצא לבד באיזה חדר, והוא מלא בדברים שלי. מוזר. יש שם מדף
עם ספרים שהיו לי בבית, יש תמונה של מיכל והילדים וכולם צוחקים
ועל הקיר בחדר תלוי דף לבן שכתוב עליו בכתב היד שלי "החדר של
ערן".
|
ראשון בא האור הלבן הגדול ואני עצמתי את עיניי. ארבעה ימים
וארבעה לילות לא פתחתי ובחמישי פתחתי. שני הגיע השד הגדול
והפטמה המתוקה. רבים כמוהו עוד יגיעו אחריו ואף אחד מהם לא
יהיה עצום כל-כך, כי הרי אני גדלתי בזמן הזה.
|
כשהגעתי לפושקר שמחתי. היו לזה כמה סיבות אבל לא הצלחתי למנות
את כולן. הן באו והלכו, מושכות זו בזנבה של חברתה, נחבטות
בקירות וברצפה והיה בלתי אפשרי לעצור אותן לרגע ולספור.
|
את היומולדת שנה לספר שלי, החלטתי לחגוג באופן מצומצם.
|
כמה קל לשטוף הכל, את כל הצער הזה מעליך. קל ואפילו נעים, כמו
נשטף מעצמו. מעט מים חמים, מעט סבון, מעט צער, הרבה צער. הכל
נשטף ונעלם כלא היה ואת תלכי לישון נקיה, וריחנית, ולבד
|
באותו ערב השעמום כבר היה כל-כך גבוה וצמיגי שלקח למים עשר
דקות לחצות את הסלון אל הדלת, מרחק של שבעה צעדים.
|
והנה קמה יום אחד, הלא הוא היום התשיעי, ונולדה בעיה ולא
כבשנו. וצלילי שאלה מרחפת נשארו תלויים עומדים באוויר וכל
חומנו הרב וידענותנו הגדולה ורבה לא מוססו הצלילים ואלה לא
פחדו.
|
היה שם איש גבוה ובהיר, כמו האנשים מהצפון שמגיעים לפעמים
לעירה, והוא היה טוב אלי. הייתי שלו. יותר מזה אני לא מצליחה
להיזכר, ומרגישה שכל הארנבות בטוחות עכשיו, מסתתרות בין עצי
היער
|
הזמן שעובר לא מרפא את הפצעים
רק מכסה אותם במין שכבה דקיקה, שקופה
של חומר הגנה שביר.
|
אין סוף למרחבי הנפש
לילות, לילות אני צועד בהם
חופר בהם בורות
במעדר נחושת.
|
אנסו אותה שניים
סינים.
סחבו אותה ליער,
סטרו לה קצת, שתרגע, השניים,
נתנו לה בשיניים.
|
We speak about love. We speak about many things, but tonight
we speak about love.
Your words are so beautiful, and I don't want to interrupt
them, to stop the flow. You know how to handle words, you
take them and you shape them and you make the most beau
|
הואשמתי כי אני שקרן, בדאי, גוזמאי, חולם שלא מבחין בין מציאות
ובין דמיון, בתאוות פרסום ובצע, נרקיסיזם, דיכאון.
ככל שאני הופך בדברים במוחי אני מתחיל לפקפק בעצמי באמיתות
דברי וביכולתי להפריד בין מציאות ובדיה, בין זכרון לפנטזיה,
ואפילו בעצם ממשות קיומי.
|
למרות גודלה וכובדה' ראשה זז במהירות עצבנית מצד לצד, וידיה
התפוחות מתעופפות סביב גופה ההררי בזריזות מפתיעה, שולפות מתיק
הפלסטיק השחור שלידה שקית מתנה קטנה וצבעונית, ומוציאות ממנו
בזריזות זהירה מה שנראה לי כמו חצי מלפפון שמן עטוף בנילון
|
צעקה כזו שיוצאת ישר מהמחוזות העמוקים ביותר של הלב, הנסתרים,
יכולה להישמע למשל תוך כדי נפילה לתהום שחורה פעורה נפילה
ארוכה אינסופית נצחית כמעט שמסתיימת תוך מספר לא גדול של שניות
בריסוק אברים על אספלט קיצי לוהט, מלוכלך ומחורץ אבל בעיקר
אדיש
|
לכוון בעיטה סיבובית ממרחק, לשלוח את הממושמע כמו טיל שיוט
במסלול קשתי. מהיר כברק. מדויק. בלתי ניתן לעצירה, כאילו יודע
מה יעדו, כאילו רוצה בעצמו להגיע לשם. השוער המובס מעלה עננת
אבק בנופלו על הארץ, ומאחוריו מפרפר הכדור ברשת כמו דג שנתפס.
|
לפעמים, אתה מגיע למקום לא מוכר, עיר, או כפר, שאתה דורך בו
בפעם הראשונה. ובכל זאת, כשאתה יוצא מתחנת האוטובוסים, או
הרכבות, ומתחיל לשוטט בעיר, נוגעת בך תחושה מוזרה של מוכרות.
|
התדעי, אחותי, גם אני
נולדתי לאם רעבה.
|
אל הארכיון האישי (36 יצירות מאורכבות)
|
|
למה ממתינה
השיחה הממתינה?
סתם אחת, שתוהה |
|
