|
עוד שוקעת השמש בים
ובינות עננים זיו זורקת
וצלי כבר אינו עוד מוטל
אך דמותך בלבי אור נוסכת
|
והאת מכסה / והחול נערם
וסימני רגליים / טבועים באדמה
ומתחת להם / תנוח בן אדם
ולא תרגיש / עוד אבן נערמה
|
וזה לא רק השקט שפשה כאן לפתע,
כמו קולך שנדם ולא שב עוד,
והלמות לבי אף היא לא תפר
אם לא היא, אז במה הם חיי?
|
ילדים אנחנו ולא יותר
ילדים נשארנו, זה הזמן התבגר
|
אני מביט בעינייך היפות גם כך
אף ללא הברק של דמעות שעומדות
מביט וחושב - האם את יודעת שמחר אני אלך?
|
מה היא יודעת על מגע יד קרה
איך ברגע אחד
היא פתאום נמסה
כשליטפתי אותה ומחיתי דמעה
עיניה סיפרו לי,
שעודי בלבה
|
אני מחכה לך (השנים נאספות),
מחכה (בעיניים כלות),
עת תבוא תלטף שיערי
תלחץ את ידך בידי
|
מה שנתת לי אדמת מכורה
נשרף ונותרה לי אדמה חרוכה
בה השארתי חלום, שארית של תקווה
וחיוך שמהול בקורטוב אכזבה
|
ופנייך עצובות, הן ראו כבר את הכל
ואני ראיתי רק מרחבי זהב של חול
|
עכשיו את צועקת ומעירה את המתים
אני בוכה בשקט
את מכאיבה לי כמו סכין
|
הוא זרע בדמעה, ונשאר שם בוכה
בשדה הנטוש נלחם בארבה.
הוא עיבד את השדה כל ימי חייו
את פרות התבואה הם קצרו בכליו.
|
|
|
"קרלוס דניאל רב
עם פאולה והיא
מבחינה בשינוי
שחל בו. פאולינה
מבטיחה להישאר
איתו. חמה מגלה
שפאולה מתחזה.
סבתא לוסיאנו
מקבל כסף מקלו
דניאל ורודריגו
חושש לספר לסבתא
פידאד..."
טלנובלות לנצח |
|
