|
נשברתי, נקרעתי לחתיכות. היום אני מחפש מישהי שתתפור
אותי מחדש.
אבדה אהבה. תיאור: יפה, נאמנה ונצחית.
נשמתי למוצא היקר.
"את ניצלת אותי, השתמשת בי, את אינך באמת אוהבת אותי,
בוגדת..." אני אומר בעודי מוריד את הסכין המלובן מין האש ובוחן
אותו בכדי לבדוק שהגיע לחומו המירבי...
"ועכשיו. הגיע הזמן שתבואי על עונשך" אני מתקרב אליה באיטיות
עם הסכים מורם...
|
אני צריך להסתכל הרבה יותר פנימה כדי לראות את האהבה, היא
נמצאת אי-שם בתוך הלב, איפה שקשה למצוא אותה. האמנתי לו.
החלטתי שיותר אני לא אחפש אהבה בחוץ, אלא בפנים.
|
התינוק הולך לו על הדרך, דרך ארוכה שלא רואים את סופה. הדרך לא
עבה ,לא רצה, מספיק בטוחה להליכה והתינוק מתקדם לו עליה בבטחה
ובאיטיות. מסביב לדרך תוהו, מתחתיה ומעליה תוהו, אך התינוק
ממשיך לזחול לו בבטחה, בטוח בזכות המעקה המונע ממנו את נפילתו
אל הלא ידוע
|
פעם היה ילד שהיה מאד עסוק. הוא היה עסוק בכל מיני דברים, הוא
כל הזמן חיפש לעצמו פעילות, רץ ממקום למקום, אין זמן לנוח, אין
זמן לחשוב, רק לפעול לפעול, לפעול.
|
אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותם, את הפעם הראשונה
שהקשבתי לעצתם, את הפעם הראשונה שהלכתי בדרכם.
|
התאבדות- מילה אשר קוראים עליה בעיתון, מילה אשר קוראים עליה
בספר, מילה שרואים בסרט, דבר רחוק, לא נוגע אליי. כך אני חשבתי
עד אז.
|
החדר היה בקושי מואר, רק מנורה אחד מהתקרה שמתנדנדת עם הרוח
שנכנסת מהחלון. ישבתי אני בראש השולחן, ומצידי השולחן ישבו
העוזרים שלי. בחדר הייתה דממה, פרט לשריקת הרוח מן החלון, אני
פתחתי את פי ראשון.
|
אבל את, את חסרת פנים, חסרת זהות. ככל שאני מנסה חזק יותר
לחשוב עליך אני לא מצליח למצוא אותך. הנה את עומדת מולי,
זרועותיך מורמות לעברי, מוכנה לקבל את אהבתי ולתת משלך אבל
בעצם את לא שם, את חסרת פנים, חסרת זהות.
|
אני יושב בעוד כל האנשים מסביבי מדברים על חייהם, הצרות שלהם,
השמחות שלהם, אבל למי אכפת? עדי בא והתיישב לידי; ההורים שלו
נהרגו בתאונת דרכים לפני שנה, הוא גר אצל משפחה אומנת, אבל למי
אכפת? הוא מושיט אליי את ידו ושואל אותי:
"מה נשמע?"
"למי אכפת?", עניתי
|
מחקרים חדשים מראים שאנשים מעל המשקל הממוצע שהם בדרך כלל בעלי
מבנה הגוף הרחב פחות יעילים ומוכשרים ועושים את העבודה תמיד
פחות טוב מאנשים רזים בעלי מבנה גוף צר. מסעדות ומקומות עבודה
מתחילים להסגר בפניי "שמנים" בכדי שלא יצא להם שם רע.
|
מהיום שאני זוכר את עצמי, שנאתי דברים מושלמים. שנאתי את אותם
האנשים והמעשים שאני לעולם לא אצליח להגיע לרמתם. מזמן השלמתי
עם עצמי שאני לא מושלם ולעולם אין סיכוי שאהיה. אבל, אם אני לא
מושלם, אז אסור לכל דבר אחר להיות מושלם.
|
ההורים שלי תמיד אמרו לי להתרחק מזה: זה לא בריא, זה לא מועיל
בשום דבר, זו הנאה רגעית שאחר-כך מצטערים עליה מאד. האמנתי
להם, ידעתי שמה שהם אומרים זה נכון אבל כשראיתי את החברים שלי
עושים את זה לא יכולתי להתאפק. הם התחבאו להם בצד, במקום בו
איש לא ראה אותם.
|
שנה חדשה, דבר מיוחד כזה חייבים לחגוג, איך לא אם בשתייה
ובאיבוד חושים?
|
בשביל המדינה, הוא היה עוד אחד מיני רבים, רבים אשר הקריבו את
עצמם למען השאר. עוד קורבן למען עתיד כולנו.
בשביל משפחתו הוא היה הדבר החשוב בעולם, הוא היה בעל, אבא ובן.
הוא היה האדם הקרוב ביותר, הוא היה שם תמיד בשביל לנחם ולהעניק
אהבה ועכשיו הוא אינו עוד.
|
עוד סתם ערב... שלא קרה בו דבר מיוחד.
|
הלכתי למרתף שלנו וחיפשתי שם בין כל הפאזלים הישנים פאזל שיראה
לי נחמד. מצאתי אחד שהשתמשתי בו די מזמן, הוא היה מאד גדול,
בערך בגודל שלי, מוזר... זכרתי אותו קטן יותר.
|
פעם, כשהייתי קטן, החלטתי לי לטעום תפוז. התפוז נראה עסיסי
ביותר, גדול במיוחד ומאוד כתום, אחד שנראה בשל במיוחד ולי הוא
נראה גם טעים. אז קילפתי אותו, חתכתי לי פלח ונגסתי. הטעם היה
נורא, הוא היה מר לגמרי
|
אדום כמו הדם
שבוקע מלב האדם
וזורם על החול החם
|
מה לא אעשה למען רגע איתך?
מה לא אעשה בכדי להיות אהובך?
|
אתם צוחקים
בקולותיכם המרושעים
אתם צוחקים
צוחקים על חברים
|
לא הכרתי אותו
כמעט ולא ראיתי אותו
אבל אתמול הייתי בהלוויתו
|
אתמול שפכתי דם
לקחתי חיים מן העולם
לקחתי טיפה מתוך הים
|
אנשים פוחדים מן הנסתר.
מן הרע, מהלא מוכר.
אני פוחד מהמואר.
|
יום אחד אתה חיי בעליצות,
לחייך יש משמעות
ולמחרת כבר אין שום טעם
לקום ולחוות הכל עוד הפעם
|
דמעה יחידה יורדת לה
יורדת מעין עצובה
ובדמעה רואים נשיקה ראשונה
נשיקת אהבה
|
אדם משחק,
לומד,
עובד,
לאן הוא רץ? ממה הוא מפחד?
|
הרכבת נוסעת במהירות
אנשים ממתינים בעייפות
וילד אחד עומד על הפסים
הוא החליט לשים קץ לחיים
|
תשמור על העולם ילד.
יש דברים שלא אמורים לקרות.
תשמור על העולם ילד,
מרקיע בלהות.
|
ופתאום אני רואה קבצן הולך,
הולך ומחייך
ופתאום אני מתחיל לצחוק
כבר לא בוכה כמו תינוק
|
הקולות הקטנים
הם לוחשים, הם לוחשים
הקולות הקטנים
הם אומרים לעשות דברים רעים
|
אני מביט אל הראי
רואה את השתקפותי
מה קורה בצד השני?
|
ועוד פעם זו אותה הרגשה משונה
ועוד פעם אותה משיכה מוזרה
|
זה לא יכול להיות...
מה קרה לכל החלומות?
מה קרה לחיוכים והבטחות?
טבעו בים של אשליות,
|
זוהי שגרתנו
שגרת הישראלים
זוהי שגרתנו
שגרת הפיגועים
|
כשסיוטי האתמול
הם השיגרה
ולחלומות העבר
אין כבר שום תקווה
|
הם יצאו להם לטייל בזמן השקיעה
היא רצה קדימה ומשכה אותו בשמחה
הם התיישבו להם מתחת לעץ
על דשא מנצנץ
|
ילד אהבה.
תאונה.
חוסר הבחנה.
לידה לא רצויה.
|
ילדה קטנה
ילדה תמימה
עומדת בצומת,
בשקט ממתינה.
זונה.
|
הבדידות אוכלת,
אוכלת אותך מבפנים
הבדידות הורסת,
הורסת לך את החיים.
לו רק היו לי חברים...
|
למה אנשים כל-כך אנושיים
עושים כל-כך הרבה דברים
לא מובנים
|
אני מתחנן
צועק לעזרה
אך אנשים מתעלמים
ממשיכים בשגרה
|
למה לקחתם אותה ממני?
היא הייתה שייכת לי
שלי ורק שלי
|
אני הולך בחדרי
הולך ותוהה
כיצד אעשה זאת ואיך יהיה?
|
אני הוא המתחבא בצללים
אני הדבר בו אתם מתביישים
אומנם איני יפה כולם
אבל בעורקיי זורם אותו הדם
|
המורה מדבר
על נושא זה או אחר
בעוד אני חולם,
חולם על עולם מהמם
|
מתחבא מאחורי מילים
לעולם לא מכירים
אינם באמת יודעים
כיצד מרגיש בפנים
|
עיגול של מתכת
קונה חלומות
עיגול של מתכת
משנה עולמות
|
עייף מעבודה
עייף מחברים
עייף מהחיים
|
תבליטיי שמך
מתנגנים במוחי
ריק מכל השארת אותי
|
האם אני עוד אחד
או שאני האחד
האם יש סיבה לכך שאני כאן
או שסתם אני מסתובב לי בעולם
|
הכל החל כשאיבדתי אותה. היא פשוט נעלמה, בלי להשאיר שום סימן,
שום זכר, כאילו פשוט בלעה אותו האדמה, ממש כאילו התפוגגה
לאוויר. ואני רק חיפשתי אותה, חיפשתי אותה אשר אבדה לי.....
|
אדם מת מהלך ביניכם.
לא תשימו לב אליו...
הוא בדיוק כמוכם, אבל מת.
|
כשהגיע תורי החלטתי לשם שינוי לבחור אמת. חשבתי לעצמי: מה אני
כבר יכול להפסיד? אני לא משקר לעצמי בקשר לעצמי וכך גם לאף אחד
אחר ובגלל זה אין סיכוי שאבייש את עצמי, כל מה שיכול להאמר כבר
נאמר.
|
לאחר מחשבה וחיפוש רב, מצאתי מה הבעיה בי. הבעיה בי היא ה"אני"
שלי.
|
כשאני חושב על אהבה, אני לא חושב עליה כמו ששאר העולם חינך
אותי לחשוב, בשבילי היא רק מטרד, כמו מחלה רק שאף אחד לא רואה
אותה, היא שמורה אצלך והורסת אותך מבפנים מבלי שאף אחד ידע או
יוכל לעזור.
|
אני תמיד יושב לי בצד, כל הפסקה או שיעור. יושב בצד, רחוק מכל
חברה אנושית. רק צופה, מבין, לומד, לא שותף. עסוק בדבר זה או
אחר, שלא דורש אף שותף מלבדי. אנשים קוראים לי פריק, הם שונאים
אותי, אבל זה לא מזיז לי, אני כבר מזמן הבנתי אותם.
|
אני נקרע בין שני העולמות, לא יודע במי לבחור: ההיגיון או
האהבה? המוח או הלב? ההחלטה המיידית או החשיבה לטווח ארוך?
בינתיים עוד לא בחרתי. אני תקוע עמוק באמצע. לא בוחר צד ולכן
אני עוד לא מתחרט על בחירתי ולעומת זאת אני גם לא יכול לשמוח
על כך שהחלטתי נכונה.
|
אני רק ישבתי לי בחוץ וצפיתי. צפיתי איך כולם חושפים את הגוף
שלהם, חושפים אותו ולא מתביישים בו, נהנים ממגע המים החמים על
עורם בעוד אני יושב בחוץ לבוש כולי אך באוויר הקר
|
אני יודע שעכשיו אתה מצטער, מתחרט על מה שעשית, אבל עכשיו כבר
מאוחר מדי, מאוחר מדי בשביל בקשות וסליחות, מאוחר מדי בשביל
חרטה. הנזק נעשה ואינו ניתן לתיקון.
|
תמיד אני נזכר מאוחר מדי. למה אני לא יכול פעם אחת לעשות את
המעשה הנכון בזמן הנכון? לא להזכר מאוחר מדי, לא לפספס את
ההזדמנות.
|
זה היה היום השני של הטיול השנתי שלי, זה היה תחילת היום
הנסיעה ממקום השינה עד למקום בו אמורים להתחיל לטייל. אני
ישבתי לבד, כרגיל. אוטובוס מלא תלמידים ואני בין כולם יושב
לבד.
|
המראה העזה לנפץ את האשלייה שלי, החלום הנפלא שלי. עד היום
מעולם לא ממש ראיתי את עצמי, רק יכולתי לדמיין כיצד נראיתי על
פי מראיהם של אחרים. רציתי להיות יפה, רציתי להיות מושך ומרוב
רצון שכנעתי את עצמי שזו האמת...
|
מתמטיקה היא מקצוע אותו כולנו חייבים לעבור בשלב זה או אחר.
בסך הכל מקצוע קל, לא? אחרי שמבינים שבעצם איקס בשנייה ועוד
איקס בשנייה הם לא ארבע איקס בשלישית או שבעצם שני משולשים
חופפים יוצרים משולש שווה שוקיים כאשר מחברים אותם בהתאמה.
פשוט, נכון?
|
קדימה, תתקפו אותי, תוציאו עליי את כל מה שיש לכם, תשתמשו בפה
ככלי הנשק שהוא אמור לשמש, תשמשו בו כדי לפצוע, להכאיב, זה
בסדר... אני אספוג הכל.
|
כשחושבים על זה לעומק, השנאה היא דבר נפלא, הרי אם לא נשנא
ונבטא את שנאתינו אנחנו נהיה רבים מדי וניכחד בגלל חוסר
משאבים, וזה יהיה חבל, אתם לא חושבים? הרי עדיף לאבד כמה
מאיתנו מאשר שכולנו נאבד יחדיו.
|
אז ישבתי לי והתחלתי לכתוב. חשבתי להתחיל עם: "שתהיה לנו
ולמדינתינו שנה טובה" אבל... אני לא טיפש וגם אתם לא טיפשים,
הרי זה ברור שהמצב לא ישתפר ובטח לא יהיה טוב.
|
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
