|
 העליתי את התמונה סתם בגלל שנראה לי שאנשים יותר יתעניינו
בעבודות של מישהו שהם יודעים עליו קצת יותר, והרי תמונה שווה
1,00 מילים, ולי יש רק עד 255 תווים. |
אייל נועם, יוצר צעיר נוסף, (כמו כולם) כותב סיפורים
קצרים (כמו כולם) ומקווה שסיפוריו המקוריים (לא כמו
של כולם) יתפרסמו בעתיד (כמו שכולם מקווים).
אייל משתדל מאוד, והוא כותב בערך מאז שנולד
ב-7.10.80
26.7.06
מספר כניסות לעמוד שלי: 500
לצערי, לא הצלחתי להתקרב אלייך, ואפילו שהייתי מסתכל כל יום
לבדוק אם האור בחלונך דולק, לא הזלתי אף דמעה כשראיתי את השלט
הגדול "למכירה", מתנוסס על חלונך הקדמי.
|
בכל מקרה, אתם יודעים מה לפי דעתי הקטע הסוציולוגי המעניין
ביותר? שיחה של שלושה אנשים, ולא סתם שלושה אנשים, אלא שני
בנים ובת, שמנסים להכיר אחד את השני עמוק יותר מ- "היי, ביי"
מקריים. בואו ניקח מצב היפותטי שאני אחד מהבנים.
|
אין. אף אחד לא יכול עליי, אף בנאדם לא מסוגל עליי.
|
כל הברגים של יוסי במקום, ואחד מסתובב הפוך. רוצה להרוס את כל
האיזון העדין שיש.
|
אבן. נפילה. היא מנסה לקום, אך כבר כוחות כמעט ולא נשארו לה.
היא נעמדת במקומה, לא ממשיכה בריצה רדופת התזזית שלה. זהו? את
מוותרת? אולי באמת יהיה פשוט יותר לעצום עיניים ולהתפלל שכל זה
ייגמר כמה שיותר מהר, כמה שפחות כואב.
|
שלום. קוראים לי טום ואני בנאדם של התחלות
|
''אין סיכוי שאני הולך לברוח מהבסיס!'' אורי היה נראה נחוש
בדעתו.
''בוא'נה, אל תהיה כזה חנון...'' דניאל התעקש.
''די, דניאל. אני לא אברח מהבסיס, במיוחד לא כש... כשהשתחררתי
לפני חודש. מה... מה קורה כאן?''
|
אני הולך לשכב על המיטה בחדר שלי, והיא מייד אחריי, רודפת אותי
בצעדיה הקלילים. אני משתרע על המיטה, והיא נשארת לעמוד. היא
יודעת שבלעדי היא לא קיימת, שרק בזכות האהבה שלי, יש לה מה
לאכול
|
גל שהגיע עד קצות בהונותיו של טל הקיץ אותו מחלומו. המחשבון
הוכיח עצמו פעמים רבות עד היום (כמו גם המשקפי שמש המאוד
אופנתיות, אך הן לא רלוונטיות לנושא, במיוחד מכיוון שהם נשברו
לו יומיים אחר כך), ולכן החליט להשתמש בו גם ביום קיצי ונעים
זה.
|
לא שמתי לב לנאום שהוא התחיל כי כבר שקעתי ב- "מחשבות". בכל
פיסטון או הליכה אחרת, אתה עם עצמך. עם עצמך ועם מחשבותיך.
אסור לדבר בלילה, וגם אם היה מותר, לא היה לך כח או זמן לבזבז.
אתה רק עסוק בלעמוד בקצב, ולחשוב.
|
קצת זמן מאוחר יותר, לקראת שמונה בבוקר, באתי לדבר עם הקצין,
לשאול אותו מתי אני יוצא, וכל השטויות האלה... אבל עוד לפני
שהספקתי למצוא אותו נשמעה ההקפצה. באותו רגע שכחתי מהכל...
מהיציאה הבייתה, מחגית, דיקלה והסמבצ"ית השרמוטה.
|
"מה הבעיה שלך?", צרחתי על הנשק בקול שנבלע בהמולת הקרב, "למה
אתה לא פועל?"
"באג 2,000", ענה הנשק בקול חלוש ומרגיז.
|
אלוהים מחלק לכולם דייסה, איך שהם נולדים. איך אחרת תגדירו את
כל עירוב התכונות, המאפיינות כל אדם החל מיושר ונדיבות ועד
חוסר סבלנות וקטנוניות. אופי? אולי, אבל דייסה זה תיאור הרבה
יותר נכון, לדעתי לפחות.
|
"איפה?", שאלתי מתעניין.
"באיזור של עפולה, ליד מחנה שמונים. מחבל מתאבד באוטובוס".
נשכתי את שפתי חזק יותר, מחכה לשלב המתמטיקה. "כמה נפגעים?",
שאלתי בציפיה, מחכה לדעת מה לעשות.
|
"קורן, קורן." זעקתי לעברו. הוא לא הגיב. הוא היה עסוק בפוזת
הג'ים מוריסון הזאת שלו. "קורן!" ניסיתי... הוא אפילו לא הפנה
אליי את מבטו. "בחורה עד הלילה", הוא צעק לעברי, עיניו כמו שאר
פרצופו היו תקועות בים.
|
המבטים של הבנים מזילי הריר, המתבגרים המחוצ'קנים שבאים להתחיל
איתך. לפחות שתהייה להם ההגינות להסתכל לך בעיניים כשהם מדברים
איתך, ולא שישר יינעצו מבט... שם! אבל ליאת, נראה היה שהיא
נהנית מזה.
|
הוא בלי מכונית, בלי יעד, ובלי חברים. מקומות הבילוי הקרובים
היחידים אלה סנוקר ופאב, די צמודים. אחרי התלבטות של ארבע
נאנו-שניות, הוא מחליט ללכת לפאב, כי כבר נמאס לו לשחק עם החבר
הדמיוני שלו, שבכל מקרה כבר נעלם
|
הוא החליט לבחור בי, באבן שהתכונה שלה הכי תתרום לו בחיים.
הדפוקה בדוכן כתבה שאני טובה בליצור התחלות חדשות, וזה מה שתפס
את עינו. אתם לא מכירות אותו... הדפוק שלי רצה איזשהו שינוי
בחייו, הוא היה נואש לשינוי
|
שקית עפה על חוף הים. נשמע פשוט. זה בסדר... היא גם שקית
פשוטה.
|
|
|
תראי ציפור
ביל קלינטון
מנסה לרכך
את עונש הרדיוס
שקבל מהילרי |
|
