|
אני זוכרת איך יצאנו לבר. אני וסילביה. בבר פגשנו את פרנקו
ומאוריציו. פרנקו היה נחמד אבל מאוריציו יותר. הוא כל הזמן
חייך דיבר. כשהוא דיבר ידיו נעו באוויר ויצרו מעגלים דמיוניים.
כן, היו לו ידיים חזקות - לא מחוספסות מדי ולא קטנות מדי -
בדיוק כמו שאני אוהבת.
|
עדיין מתנשף מטיפוס המדרגות, פתח רוברטו את דלת הבית ונכנס
למסדרון. הוא מיהר לכיוון הטלפון, מקיש את קוד ה-voce machina
- התא הקולי. גם הפעם אף אחד לא חיפש אותו. הוא משך בכתפיו
לצופה דמיוני, מלמל קללה חרישית וניגש להכין קפה.
|
|
|
חלקי בתוכה
וכולי מעליה.
? |
|
