|
הולכת עקום, עם לסת נפוחה כמו של מתאגרף, לבושה בטרנינג זול
לבן ונעולה נעלי ספורט. דוחפת עגלת תינוק מכוסה מפני השמש. איש
לא רואה את הפעוט. "דוידוביץ'", בעלה - ככה קראו לו כשהיה ילד,
למרות שהיה שחום ובא מפקיסטאן - צועד מהר, כאילו תמיד יש לו מה
לעשות, והיא מז
|
פעם היו כאן המון פרדסים, עדיין יש, היום שורות של מבנים עם
רעפים אדומים, שנבנו לפי תוכנית מוגדרת מראש, כמו משמר כבוד
צבאי בטקס יום הזיכרון, לכולם דלת ראשית פונה לאותו כיוון,
ארבעה חלונות שרואות אותו נוף, ממש כמו השיכונים של שנות
החמישים
|
ב- 2.7.02 נקרא למילואים והתייצב בבסיס האימונים בצפון. היה חם
עד שנזכר שתמיד שנא להיות שם במדים דביקים מזיעה, ועם כפות
רגליים שחנוקות בגרבי צמר בתוך מגפים לא אנושיות. בערב היום
השני הדהד שמו בין שדרות האוהלים הצבאיים.
|
סואד עכשיו הורגת אותי בשירה שלה, היא לוקחת אותי אליה, אל
המערב שכולם קראו לו מזרח,
|
רושם את תחושותיי, כך ללא מטרה, בצורה שתמיד רציתי, זורק
רעיונות, שורות, אני רוצה להחזיק את הראש כל כך חזק, אני רוצה
לבכות ולא יכול, מתחפר בתוכי בכל פעם שאני שומע לחשושים, זה
ודאי זמן טוב לראות את השמש, תמיד בסדר, אני אשתחרר, ואוכל
להיות נאהב, זה מה שחסר
|
גם מסביב לבניין שלי אין איש, לא שכנים, לא עוברי אורח, לא
ילדים, כלום, ממש כמו בחמש לפנות בוקר שהמדרכות האפורות
מבריקות מטפטוף גשם או טל.
|
ישי, ראינו אותך היום בפסטיבל תימנה ראש העין (י"ט תשרי תשס"ז
11.10.06). קרעת לנו את הלב.
עלית לבמה שדוף עור, עיניך ברקו, אולי כמו בימי צעירותך, אך
הפעם אלו ימי אובדנך.
היית הכוכב של הערב, בן העיר, נעים הזמירות ששב מבית האסורים.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
בקשר לסלוגן
הקודם:
תשע כן בא לפני
עשר |
|
