[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עומר אביתר
Did you exchange a walk-on part in the war
for a lead role in a cage?


אל היוצרים המעריכים את אביתר עומר
אביתר עומר נולד בגיל 3, וכבר אז החל לדבר.
מילותיו הראשונות היו "בואנה אנשים, ייבשתם אותי!",
משפט שמאז הפך לסימן ההיכר שלו.
הוא בחור רציני,  נולד וגדל בעיירה המוזנחת ביותר
במזרח התיכון, ובילה את רוב חייו בלהציק לאנשים.
בערך בגיל 17 אמרו לו בפעם האחרונה "תפסיק כבר לדבר"
ומאז הוא בעיקר כותב.
בתחילה כתב ביד ימין ולרוב על דפים.
כשהבין שהוא לא באמת קיים אלא פרי דמיונו של יוצר
אמיתי, פנה לטיפה המרה וניתן להבחין בשינוי הדראסטי
שבסגנון כתיבתו מאז - כתיבה על דפים קטנים יותר,
וכתיבה ביד שמאל שגרמה ליצירותיו הפחות מוערכות
להיות מובנות הרבה יותר (אה כן, הוא שמאלי).




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
את מסתכלת עלי, אני רואה אותך. מה את חושבת שאני? איזה פתי?
מה, אני לא מבין מה הכוונות שלך? תאמיני לי, אני ראיתי הרבה
בחורות כמוך בחיים שלי... יושבות מרחוק, ומסתכלות עלי. אם היית
בחורה לעניין, היית באה ומדברת איתי...

"מאיפה הפרחים האלה?" עינת שאלה בסקרנות.
"קיבלתי אותם משי..." ענבל ליוותה את התשובה שלה בחיוך החמוד
הזה שלה, שרק לפני יומיים גרם לי להתאהב בה.
מה שמצחיק הוא, שהמשפט הזה, שגרם לי להבין שאין לי שום סיכוי
עם הבחורה, הוא גם זה שהוריד לי אבן של 20 טון מהלב.

אני לא חולה על אבטיחים, אבל אני כן חולה על בנות שמציעות לי
אבטיחים... אז לקחתי...
והיא ספציפית אחד הדברים הכי חמודים שראיתי בחיים שלי. אני
כרגיל טמבל, ואין לי אומץ ללכת אליה ולהתחיל לדבר, אז מזלי
שהיא לא טמבלית וידעה בדיוק מתי לבוא ולהציע לי את האבטיח.

כל חיי כל מה שרציתי היה ביצה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים
עליהם, וממש רציתי שתהיה לי אחת בבית. לא חשבתי על למה, לא
חשבתי על מה אני אעשה איתה, אבל רציתי ביצה. אז יצאתי לדרך. לא
ידעתי איפה להתחיל, אני לא חושב שיש עוד ביצים בארץ הזאת,
סליחה, ביצות...

אלוהים יודע שלא באמת רציתי להיות כאן. אם היו שואלים אותי,
כבר מזמן הייתי חוזר שלושים צעדים אחורה. אבל היה משהו מיוחד
באותו יום מתחת לצחון, משהו כמעט פואטי, כאילו עצרו הכל, יכלתי
לראות זבובים עפים בסלואו מושן מולי.

בזוית האוזן אני שומע איזה רעש מוזר. לא ברור למה, אבל הוא
גורם לי לחייך. אז בגלל שאני בנאדם סקרן מטבעי, אני מסתובב
לכיוון הצליל. אני רואה שם מאחורי את השעון הישן שתלוי לנו על
הקיר כבר שנים, אבל משום מה אף פעם לא באמת הסתכלתי עליו כמו
שצריך.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הבטתי בגן העדן שמולי, כמה נחלים זרמו במעלה ההר, וחדי קרן
קפצו מעליהם. אני לא באמת צריך את כל זה. אני מבחינתי תנו לי
חדר עם מזרון, כמה חבר'ה לדבר איתם ואולי איזה משהו לעשן ואני
מסודר. במקום הזה לא היה שומדבר מהדברים האלה.

הגוף שלי נופל על המיטה, ואני פולט אנחה של "כמה חיכיתי", אבל
העיניים לא נעצמות...
מסתבר שזאת לא סתם עוד עייפות של לישון, זאת עייפות של נמאס..

חיכיתי כל כך הרבה זמן להזדמנות הזאת.
זה נראה טיפשי להיות תקוע בעבר.
אני כל כך אוהב אותה.
הכי כיף להתחיל קשר חדש, הריגושים, הפרפרים.
בא לי למות.

אחרי שהוא הלך היא נשארה לשבת שם. היא לא דמיינה לעצמה אפילו
איך זה הולך להרגיש. עד לפני כמה ימים היה להם עולם שלם ביחד,
עולם מיוחד רק של שניהם.

התעוררתי, והדבר הראשון שאני רואה הוא התמונה שתלויה לי מול
המיטה, תמונה שהזכירה לי שאני נמצא בימים טובים, בתקופה טובה.
כשאני מדפדף באלבומים הישנים שלי אני רואה הרבה כאלה תמונות

מי שהביט עליהם מרחוק יכל לראות את הנשמות שלהם מתחברות מחדש.
לראות את הזוהר הזה עליו הם מדברים כל הזמן ובוכים. הם ישבו
במכונית שלו, שעות הם החליפו חוויות. דיברו על הכל, על כל מה
שעבר עליהם במאתיים שנה שלא ראו אחד את השני.

ידידה שלי הכינה לי צמיד שכתוב עליו בגדול "הכל בסדר", וכל פעם
שאני רואה אותו אני נזכר לבדוק שהכל בסדר.
השמש זורחת, השעון מתקתק, הרצפה לא מוצפת, הדמות במראה דומה
לי, ובלוח שנה מסומן התאריך הנכון... הכל בסדר!

אני פותח את הדלת ורואה אותה, ביד אחת היא מחזיקה את הסרט
האהוב עלי בכל הזמנים, וביד השניה שתי כוסות יין ריקות.
''סליחה אדוני, יש לך אולי קצת סוכר?'' זה לא מצחיק אותי.. אני
צוחק.
''מה את עושה פה?''
''אתה מדבר אלי??'' היא מצטטת, ''סתם בא לי לראות סרט... א

יש לי היום יומולדת, אני כבר בן שש! איזה גדול! אני הכי אוהב
ימי הולדת, כי אז כל החברים שאני הכי אוהב בעולם קונים לי
מתנות, צעצועים... גם החברים שאני לא כל כך אוהב, וגם החברים
של אבא ואמא שאני בכלל לא זוכר איך קוראים להם...

"מה אתה רוצה?"
אני בוחן בראש את האפשרויות שיש לי לענות לה:
'אני רוצה שלום עולמי'
'אני רוצה להיות הנשיא של ארצות הברית'
'אני רוצה לשבת מול הטלויזיה שלושה ימים רצוף ולאכול רק
פופקורן!'
המחשבות שלי מצחיקות אותי, אז אני צוחק...
"העיקר שכשאתה שואל אותי

"תיקח מטריה!" הקול של אמא עוד מהדהד לי בראש מאז גיל 5
כשיצאתי לדשא הגדול בחורף והתחיל לרדת גשם מטורף. ומאז אני ילד
טוב, ולוקח איתי מטריה כל הזמן. הבעיה היחידה היא שלפעמים הגשם
מפסיק, אבל אני כמו ילד טוב של אמא לא מוותר, והולך עם המטריה
בכל זאת...

מכתב
לרגע חשבתי שאני מאבד את השפיות...
די! אתה הרי לא משוגע, זה סתם אחד מהדברים המטומטמים האלה שאתה
עושה בשביל למשוך תשומת לב כל פעם שעוברות שלוש דקות בלי שאף
אחד לא שואל אותך מה קורה. ובזמן האחרון יש יותר מידי רגעים
כאלה, שאתה מרגיש לבד...

שקט, ריק, אף פעם לא היה לי כזה שקט. אני הולך ברחוב כרגיל,
אוכל ארוחת בוקר כרגיל, הכל כרגיל, רק שקט...
אנשים מדברים איתי ברחוב אבל אני לא שומע כלום. שקט, ריק...




סקס סמים
ורוקנרול זה
פאסה!

היום זה,
בריטני ספירס,
טל מוסרי,
וצביקה פיק.


תרומה לבמה





יוצר מס' 68242. בבמה מאז 10/6/06 15:08

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאביתר עומר
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה