|
"לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך
יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך".
ילידת 1985.
הייתה חתול בגלגול הקודם וכיום היא סוג של חתול.
כתיבת שירים היא הדרך להוציא את הכל מהנשמה, אז היא
מנסה.
היה לי קר. איבריי קפאו. הרגשתי את הכאב מדגדג אותי באצבעות
רגליי, ובהדרגתיות עולה למעלה - מדגדג ושורף יחד.
עמדתי בתוך מקפיא ענק, היו שם סוגים שונים של גלידות שהכינו רק
בשבילי. מצחיק שאני הייתי כבולה באזיקים ולא יכולתי ליהנות
מהטעם המתוק שמתמוסס בפה.
|
היא ניסתה לעשות הכל ודבר לא הצליח לה. היא הכירה את היטב את
אמה, היא אהבה אותה. אך השנאה התחילה לבצבץ מדי פעם. אך העזה?
היא שאלה את עצמה. כשהייתה יושבת בחדר, כותבת שיר, עומדת
להתפוצץ. העלבון היה כל כך מר, והכאב- הכאב הנפשי היה יותר
שורף מאשר הכאב הפיזי שבע
|
עוד שתיקה, עוד צעקה מחרידה, עוד לחישה ועוד אמירה חכמה ולא
חכמה.
|
בדמיונה היא רואה כיצד היא שולפת מכל המגירות כלי נשק שונים -
אקדחים, M-16, עוזי, רימונים, מחסניות מלאות בכדורים. היא החלה
לאבזר את עצמה, חגורות מלאות במיני הנשק השונים.
|
ואני אברח עם עכברי האהבה
למאורת השמחה
|
צעקה מחרידה העירה אותי,
משנתי העמוקה.
|
לבית הסוהר הלכתי כאשר ידיי מורמות מעלה
במערומיי פסעתי.
ההשפלה בצבצה מתוך כפות רגלי שטבעו בבוץ
והם הסתכלו בכעס ובסיפוק.
|
והשתיקה של המנוע צורמת בכל הגוף
והשחור מתחיל להכתים את המלאך
|
היא בכתה בחרש,
אף אחד לא ראה,
ואם כן, אף אחד לא שאל.
היא צעקה, בליבה.
|
אני מושיטה יד לתוך הלב
ומוצאת אבן קטנה
ומתחילה לבכות
|
הילת הרשע מתדפקת על דלתות אנשי
אנשי היפים מכל-
הופכים בין רגע לזיכרון רעוע של אלוהים.
|
לבנים לבנים מחוברים על חוטים דקיקים
ופטיש שובר השתיקה בידיי
|
ואני מתערפלת בתוך ענן מתוק
כואב לי
ולא כואב.
|
שנינו יושבים על ספה מרופטת
אני בפיג'מה חייכנית
|
זה לא מובן
לא רגיל
ואולי קצת משוגע
|
מה קורה ללהבה כאשר שופכים עשן לתוכה?
|
מחכה לרגע שבו ידינו יפגשו
והליטוף הלבבי יכה בשנינו
|
ובין סדקי הציור
יש אור לבן
לא מובן
לא ברור
שעוד עלול להפתיע
|
כשאתה שוכב במיטה, בוהה בתקרה, אתה מנסה להחיות את הצללים,
גורם להם להתאחד ולהיות לאהבת חייך, ואתה צוחק, ואתה מחייך
ובעיקר אתה אוהב, ולפתע אתה מבין שהכל זו אשליה ואין שם כלום.
|
החלטתי לתת לך אותו במתנה, וקראנו לו דנבר, כמובן. מאז היינו
משחקים בכאילו, כאילו דנבר הוא דינוזאור שאוהב לאכול הרבה,
בעיקר צ'יפס ופרחים, והיינו משחקים איך דנבר היה בורח לך כדי
למצוא עוד אוכל.
|
נגיעות קטועות, נגיעות רכות, נגיעות שלו.
הוא והיא יושבים ומסתכלים. רק הנשימות שלהם נוגעות בגופם
העירום. כל נשיפה היא צמרמורת בלב השני.
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
