|
מתוק לי בפה
משנים של חיוכים
עלים ירוקים עומדים
לנגד עיניי
מדכאים הכל,
שאיפת חיי הורסת ראותיי
ואין מרגישה אני
אומאמי עוד.
לקחה נשימה צלולה וצללה אל תוך המעמקים. הכל מסביבה אפל ושחור,
אך עם זאת מנחם.
|
אבל הוא לא נעלם... הוא מעליי, נהנה להיות שם, לחוות אותי
ולקבל באהבה את מה שאני מסוגלת לתת לו ואני מאושרת שהוא קיים.
|
בעולם התאחדה נגדי ולא נותנת לשום דבר מיוחד וקסום לגעת בי?
למה העולם צוחק עליי כשאני מנסה להגיע למסקנות מעודדות ונוכחת
לדעת שוב ושוב שאני משלה את עצמי?
כל כך הרבה שאלות ותהיות ומסקנות
|
הרגשת ייאוש משתלטת עלייך ואיברייך מסרבים לנוע, כאילו לוחשים
לך:
"עזבי, עזבי בחייאת - תני לבכות, לשתוק, לבהות במסך במשך 6
שנים בתמונות מרצדות ללא שום משמעות
|
אני אוהבת גברים. גברים. גברים.
גאד דאמט, את כל כך יפה.
|
אני רוצה להשתחרר כבר מהרגשת הגועל, מהרגשת הטומאה שעוטפת
אותי, חונקת אותי, לא נותנת לי לנשום, צוחקת עליי, יודעת שקשה
לי למצוא את הדרך אבל גם מונעת ממני לראות בעין ברורה את
הרמזים. אני רוצה להיות שוב טהורה.
|
ואני כל כך עייפה, נפשית רוחנית גופנית ופיזית, ולא אכפת לי
מכלום ואכפת לי מהכל, כל הרגשות שיש בעולם הארור הזה מתערבבות
יחדיו ויוצרות לי ציור נוראי של בוך שאיני מצליחה לתלות בבירור
בין קירות מוחי וליבי.
|
אם הידיים שלי לא היו כואבות משנים של ליטופים עדינים על
הפרצוף שלך הייתי מוחאת כפיים, באמת.
|
איני יודעת היכן אני
מובלת בעיוורון בין צללים מופשטים
ידיי מושטות קדימה, לבנות וחסרות כוחות
|
כמה פעמים קורה בחיים שצירופי מקרים גורמים לבכות
כמה פעמים קורה בעולם ששיר נכתב עבורך ללא ידיעת המשורר
כמה פעמים באמת אומרים מה שמרגישים ומקבלים את אותן התשובות
|
שעה כבר שלא חייכתי,
שעה של דמעות שמציפות אותי שוב ושוב
איני יכולה עוד - רגליי לא מחזיקות אותי אך
אני ממשיכה ללכת ברחוב באפאטיות - אין לי טעם לחיות יותר.
|
הוא שלי הדובדבן, שלי ורק שלי!
כה אדום, mon cherry.
|
הכל אפור, שחור, אך יש גוונים צבעוניים קמעה
והם נוגעים, מחייכים, נושמים יחדיו איתי
ולא משפילים או מכאיבים לעולם.
|
כמה יפה הייתה, חבל שזה נגמר
אשלייה אחת יפה ועטופה היטב
ונשארה בזכרוני אותה אחת
למעני תישארי פרפר זקן
|
חשק לברוח מפה
חשק להבין מי אני
חשק להחליף את העולם סביבי
חשק להתבגר כבר
|
מלחמה נצחית, נדמה כי לעולם תמשיך כך כי
היא היא -
אני.
|
לו יכלו לקחת איתן גם את המחשבות שלא נותנות מנוח
הייתי ממשיכה בהצגת חיי ללא שום הפסקות בין הסצינות
|
מילים פשוטות
מביעות הכל למעני
|
אני מלאה חרדות בכל מיני צבעים
|
הדמעות מנסות לרדת, ללא הצלחה יתרה. אני מרגישה את המחנק הזה
בגרון, שמסרב להרפות.
אני מנסה לבלוע אותו. לך כבר, קיבינימאט - תיעלם, תשאיר אותי
להתבוסס קצת ברחמים עצמיים ואז לקום שוב, כאילו נולדתי מחדש
לעולם יפה יותר, מלא ב-3500 צבעים שונים, מבריק וחדש.
|
"לא יודע, אוקיי, מה את רוצה, לא עכשיו, כן". הכל תשובות קצרות
וכל כך מייסרות ואתה לא מוכן לדבר איתי. למה אתה הורג אותי עם
סכין קהה?
|
אלפי תחושות עוברות לי בגוף דרך האצבעות ישר אל המקלדת,
אבל בסופו של דבר יהיה בסדר, כן, יהיה בסדר.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
רוקפור זה בסך
הכל גרביים
מסריחות עם קצת
לקטוז מסביב.
עמוס מהמוסד
בוויכוח עם מרב
מיכאלי. |
|
