|
"לא." אני עונה. "תמתין מעט. הם תמיד יורים באלה שיוצאים
ראשונים."
אחד החיילים שהיה לידנו נעמד וקופץ מעל החומה, כמעט באותו הרגע
נשמעות שריקותיהם של כדורים מעל ראשינו. החייל נופל לאחור חזרה
לתוך השוחה, ביני ובין ז'אן-פול, וחור גדול ומעשן מעטר את קסדת
המתכת
|
"מה את עושה?!" צרחתי עליה. "הרסת לעצמך את כל המייק- אפ!"
הרמתי אותה מהרצפה ורצנו ביחד אל עבר המטבח כשמאחורינו
התפוצצויות שלג קטנות שהזכירו את היום-הולדת של אחותי הקטנה
מלפני שנתיים. אין לי מושג למה.
|
פאק. יופי ליאת. תפסתי את עצמי מתאפק לא לבכות. רק לא עכשיו.
אחר כך. בחדר. כשאף אחד לא רואה. "באמת שזה בסדר." אמרתי.
שוב הייתה שתיקה. "הוא היה ממש צעיר." אמרה ליאת לבסוף.
"כן, " אמר בנצי. "עתודה רפואית."
|
חזי מרגיש את הבחילה. הם מטפסים בבטן עכשיו, הוא יודע. עושים
את דרכם בכל הכח למעלה. תמיד למעלה. חזי שומע את הליחשושים.
תמיד הם מלחששים. מלחששים ומזמזמים. הוא שומע אותם בכל הגוף,
לא רק באוזניים. יש חושים שנפתחים רק בשבילם. תחושות שאנשים
רגילים לא יכולים להרג
|
אבל באמת הייתי צריך להשתין מרוב בירה. אז לרגע שכחנו את האיבה
והיריבות בינינו, אני והזין שלי. וביצענו כל אחד את תפקידו
הביולוגי. כשזה נגמר שלחתי לו עוד מבט אחרון של תיעוב והחבאתי
אותו חזרה בתוך המכנסיים. סגרתי את הכפתורים ופתחתי את הדלת
|
אני מושיט יד רועדת אל הידית, ומסובב לאט. השער נעול. אני לא
יכול להתקדם. ואז אני שומע קול מהצד השני של השער, כמו לחישה.
אני נבהל ומתחיל לרוץ חזרה. יש זכוכיות על הרצפה. הן פוצעות לי
את כפות הרגלים. הזכוכיות הופכות למלח. אני צורח מכאב. המלח
הופך לאש. אני נשר
|
"עד לשנייה שאמרת את זה היא לא הייתה אפילו דומה לנעמה!" אני
מתרעם. אבל אני יודע שזה כבר מאוחר מדי. הדמות הנשית הגנרית
שלי כרגע קיבלה את פרצופה של נעמה. וסיפורה מעתה יהיה בבואה של
אותה ילדה, שהכרתי כשהייתי בן 23.
|
הוצאתי את הזיפו ושתקתי. גם הזיפו שתק.
|
רוב הילדים האחרים השקיעו בציורים שלהם ואני התחלתי קצת
להשתעמם, אז ציירתי לו גם זין קטן, לסנטה קלאוס. עם זוג אשכים
תואמים. אין לי מושג למה בדיוק עשיתי את זה, אולי בגלל החג
המעצבן, ואולי בגלל הילדים שהעליבו אותי, ואולי רציתי להתנקם
בו קצת, באיש הנפוח הזה, ש
|
"אתה לא מתכוון להגיד לי כלום?" היא אמרה.
"אין מה להגיד." אמרתי. המשכתי להביט בדג שלי, שוחה בשיוויון
נפש מהטירה לצמח ובחזרה. חייכתי אליו בשקט.
|
דובי מחייך אליה. דובי תמיד מחייך. החיוך שלו תפור לו על
הפנים. אבל דובי חושב, שגם אם היה יכול שלא לחייך, עדיין היה
מחייך אליה. היא כשלעצמה, כך נדמה, נותרת לא מודעת לעיני
הזכוכית שלו הנעוצות בה, מוקסמות. האוטובוס עוצר בתחנה במסגר
18 ונוסעים נוספים זורמים לת
|
אני מעביר כף יד על הלחי ומנסה להיזכר מתי התגלחתי בפעם
האחרונה. כנראה מזמן. אז הגיע זמן, אני חושב, אבל מצד שני, אין
לי זמן.
|
מה יש שם בפנים?
חשבונות מזומנים
מחבר במספרים שלמים
מחשב
|
ואם הייתי לך למלך
סוד הממלכה נשכח
הייתי הבל על שפתייך
כמו מעולם לא הייתי שלך
|
מה עובר לך בראש?
אף אחד לא אמר לך שזה אסור?
|
מושך אותך אלי
קרירה ועירומה
ובמסווה של אהבה
מבצע בך זימה
|
אדום בראש,
וחול בעיניים.
יחסים שלמים
בעשרים דקות.
|
לא. לא לחזור. היא אומרת. לא לחזור לעולם. לא תהייה לנו
הזדמנות שנייה. אתה דועך.
אני לא דועך. העולם דועך סביבי. יש הבדל. את לא מבינה.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
ההייתי קיים או
היה זה סתם
חלום?
איי, מי נתן לי
כאפה?
|
|
