|
 205608578
על הדין, על האמת, על השלום.
בארוחת ערב אכלתי פיה.
הכנפיים דגדגו לי בפה, והיא בעטה לי בלשון עד שלעסתי לה את
הראש. לדם שלה היה טעם של כסף, לא של ברזל, והלשון שלי נשארה
מוכתמת באבקה זהובה.
|
"איך קוראים לו, סבתא?" שאלתי. סבתא סובבה את הראש בחזרה אלי,
ודמעה קטנה נשארה תלויה לה בזווית העין.
"שכחתי," היא לחשה. "זה היה לפני כל כך הרבה זמן, ואני..."
הקול שלה נמוג שוב. היא ניגבה את הדמעה בקצה האצבע והסתכלה
עליה. "הספנתעיר." היא אמרה בשקט.
|
מאחורי המעילים בארון הגדול כלוא אלוהים.
הארון הגדול נמצא בעליית הגג של דוד יחזקאל. הוא שם אותו שם
כדי שהוא יוכל לישון בלילה.
|
הים מגיש לי שאריות של בתולות ים על משטח כחול-ירוק. מפעם לפעם
אני מדמה בנפשי שאני יכול לשמוע קולות בין רחשי הגלים, אך זוהי
אשליה בלבד. דבר לא נותר מלבד קצף הגלים.
|
מצאתי אותך ליד סטיכס, בולעת את מימיו בעינייך. כמו כולכן,
ולא. לווייתנים אחרים רוחשים במעמקייך.
עמדתי מעבר לכתפך, ובקול אמרתי, "הם לא יהיו שם".
עוד הבדל. אינך תוהה מעולם איך אני יודע מה את חושבת.
אמרת, "למה?"
"קראי לזה חסד".
"חסד". טעמת את המילה. מר,
|
כבול כאן, בתוך מאסה של בשר ועצם וקשקשים. כשפגשתי באם השבט
הזקנה לפני שבוע, הצהירה בחביבות שאני זקוק לדיאטה, וקרצה
בלהבה ירוקה. אינני חושב שהייתה אומרת זאת כעת. לא כעת,
כשמשקלי גדול רבבות מונים מכפי שעליו להיות, כשצבעי חום-ירוק
עכור, כשקשקשי אריחי עור כבדי
|
לפעמים הוא חושב שכשהיא מחייכת זה סימן שהאלים מדברים אליה,
וכשהיא מטלטלת את ראשה מצד לצד היא עונה להם.
לפעמים הוא תוהה אם היא יודעת בכלל מה קורה כשהיא מחייכת. הוא
מדמיין אותה בתור צדיקה נסתרת מהל"ו, כזאת מהסיפורים החסידיים,
ומחייך בעצמו.
|
ליד תפוח האדמה, משמאל לימין, אני מתכוון לזרוע גרניום בשביל
דניאל, הדס בשביל יואל, חיטה בשביל אלוהים וחתול בשביל אודי.
יונתן אומר שאי אפשר לזרוע חתולים, אז שאלתי אותו פעם איך יכול
להיות שאני מוצא כל כך הרבה חתלתולים בודדים בין הצמחים בגינה.
|
משוררים הם שקרנים.
זו לא תמיד כוונתם, וזו לא תמיד אשמתם, אבל יותר מדי פעמים הם
מייפים את המציאות ללא כל סיבה.
ירושלים של זהב? שטויות. היא בטח כתבה את זה בזמן הזריחה.
ירושלים האמיתית היא ירושלים של דם.
|
|
|
הציעו סלוגן
משלכם!
זוזו לסטרי
מאיים ומקיים |
|
