|
ובהלוויה של מיסטר בלו
היו הרבה אנשים שבכו
כחול היה, כי כחול הוא בחר...
|
עכשיו התמוטטה הטירה.
ולפני זה נסגרה.
קודם כל היא הזהירה.
עכשיו לא לקחת אויר.
כי לפני זה נשבר.
קודם העולם בחנות הקריסטלים
|
באוטובוס דחוס צפוף
אכתוב קינה
עלי, עלייך ועל
פרות סרק
שהארץ מניבה
|
וגם אם אני הייתי
ענק הייתי
מתנדב לשאת את
עול העולם על כתפי.
|
אם הוא קיים
ובשתי ידיו הגדולות
סיתת אבנים וסלעים להרים
וידע לצבוע כל יום בצבעיו
|
מישהו /
פתח אלבום תמונות
ישן מלא אבק
וגם קורים
אצלי עמוק עמוק אי שם בפנים
|
מי יודע איפה זה אמצע העולם?
אני כבר שם אבל לא יודע איך לחזור
מי פחד שמהקצה בסוף ניפול?
הטיפשים, החור הוא פה באמצע
|
איך בשיא חייו
הוא מעז
שלא ליפול
|
בדרך
לביתה של אחותי
בבית שמש
יש כתובת שחורה על קיר בטון שאומרת:
"חוסר צניעות - שורש הצרה"
|
וגם הוא קצת פחות חזק
האיש הכי חזק בעולם.
|
מניח את העט על הדף,
נאנח, מכופף את הגב
לובש את הסוודר
והולך איתם לארוחת החג.
|
ומאז, כמו גלגל שמסתובב
מתוך הרגל, רק בגלל שהוא גלגל,
מתקתקים, חריקות חיים כרגיל.
ומחכים ללילה שבו נחלום.
|
היא
מריחה כמו דבש
בניקוטין
וגם שערה
מפוזר
מדגדג דגדוגים
בקצותיו.
שינה.
|
אם היית אדמה
הייתי אומר שאני יודע
איך מרגיש עץ.
|
אז ורק אז
היא יום אחד תבוא
ותדחוף לי פתק קטן ליד
אז ורק אז.
|
מוריד עוד כוסית של רגשות אשמה.
איש גדול ואביו סוגרים עיניים ונזכרים
כל אחד בדרכו.
זה נזכר מלמעלה זה נזכר מלמטה.
המצח אותו מצח,
מחרשת הזמן מחדשת שבילי קמטים.
|
חוף זהוב ונקי כחול שהעין רואה.
חול מנוקד בעיגולי דמעות שמיים
כמו תמונה מפוקסלת לעייפה.
|
חולם חלום אקטואלי
וכמו ספר הוראות
מבין בדיוק מה לא
מה לא עומד לקרות
|
טירוף.
ואני גורר עצמי
לחזית.
נותן הזדמנות
לכל אורח לירות,
וגם לך.
|
קורא דשא
על השמש
מתחת ספר
באיזו גינה
|
ואני זוכר את ליל אמש
בו
פיית האביב
ילדת הפרחים
|
על קופסאות שימורים
של תירסים מתוקים
נאמרים באוויר הגיגיך
בין גולן צהבהב וארבל מתנשא
בתוך גיגית שנויה במחלוקת
מלאה למחצה
|
עכשיו,
מנסים ליצור מין
אחד כזה מאבן.
וגם לזה מישהי עוד
תתלוש את הלב.
|
וכך אני מכשיל עצמי בלשוני -
בגלל אי סדרים במערכת הכבישים.
|
רגע לפני פגישתם עם הבורא
גם לוחמי האור הכי גדולים
שומטים חרבם לאדמה
|
מעושן
האוויר בינינו הלילה
|
כדי להניע קדימה
את מנוע הבעירה הפנימית,
כדי שיהיה לי על מה לכתוב.
|
נוסעים ודורסים פרות קדושות בעיניים עצומות השעות מתחברות
לשנים כמו עונות לתפילת מתאבדים...
|
גם אני בחרתי
שלא לבחור.
בחיים משחק עם
עצמי משחקים.
מדמיין אנשים ומקומות
שאף פעם לא ראיתי.
|
עם השמע רעשי האזעקה,
כמו קפיץ, נדרך ממקומו
וכבר זינק, חמוש קסדה,
אל תוך שוחה ולמאחורי הסוללות.
עוד לא הספיק להתרווח
|
ובעוד הם אוספים את
עצמם ושכמותם
חלקי אברים פנימיים
שקיות רחמים...
|
מספרים,
שבדיוק כמונו
גם הנחתום של מעלה
מלקט באלומות תחת שמש קופחת
|
ובעודי מטביע יגוני בארוחתי
לחשה היא בחיבוק מגע רך שפתיים
"אכול מהבשר כי זהו בשרך,
שתה מהבירה כי זהו דמך".
וכך נגסתי מעצמי,
שיכרתי את מחשבות ראשי.
|
נמתחות על קצות אצבעות
נערות אדמוניות
|
ידי נגר עבות וקשות וגדולות נהיו רכות
כמו עץ אכול עם חלוף הזמן.
|
ואת ממלכתי הגדולה אקים
בתחתית
|
השמעתם?
הלילה פשטו
בני בלייעל
עליהם איש לא שמע
על נווה מדבר
אי שם
|
מה שנראה בטעות
כמו צל מאזניים
על הקיר הוא
בעצם
|
"אז איך קטקט מעז"
הוא שומע, "למען השם"
כשהוא חוזר מעבודה
ונכנס לחדר השומם.
טרילי טרילילה
|
אם תסתכלו קרוב
תראו
אני מעלה אבק
מרזה הולך ונעלם
מרפה נופל ונאלם
|
ורק הרוח עוד כאן
מעיפה שיחים לכל מקום
פולטת בכמה מילים
|
ואתם הקוצרים
שיחי אילמים
מילים מילים
ואינם באומר
|
עם הזין ביד
כך
נצעד יד ביד
בדרך אל הגאולה.
|
וכשהירח גם כבר נרדם
במיטת הכוכבים
וכשכינורות שיר ערש מנגנים
לעננים כבדים
|
ופתאום הכל נאמר בשתיקה.
מישהו יקרא לזה עייפות
מישהו יקרא לזה הקשבה
אבל הפיצול האמיתי שלי בסוף יודה
שזו שתיקה.
|
כמו לרעוד מבפנים החוצה
ולהיזכר איך זה מרגיש לחיות.
|
את אותו העצב,
שראיתי בין עינייך ברסיס של שנייה,
לראשונה
לא ידעתי איך לתפור.
|
להיות מודע לעצמך זה הדבר הכי נורא בעולם.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
כן אז מה? אז
אני כזה! אז
מה?
למה מה אסור?
אז מה אם זה
משטרה ובלגאן?
אז מה אם זה
חרא?
זה נותן לי לנוח
קצת, לחשוב.
איך לעשות שיהיה
לי טוב.
וטוב לי. אבל
עדיין עצוב.
איש עצוב. |
|
