|
בואו נעשה חשבון פשוט. בערך עשרה אנשים מתוך מאה, וזה במצב
הטוב, עוצרים יום אחד במהלך הליכתם ברחוב, כדי לחשוב בשביל מה
|
אני ניגש אליה, אוחז בידיה, מנער אותה וצועק לה "אימא, אימא זה
אני. חודשיים אני מחפש אותך והגעתי אימא, אימא את שומעת?". היא
פוקחת את עיניה לפתע והאחות והאדון מחייכים כשהם רואים איך
הברק שב לעיניה.
|
אני זוכר שבהתחלה חשבתי שכל הישראליות הן כאלה, כי לעיירה שלי
רק היא הגיעה לביקור מישראל. אבא אמר לי שהיא קצת "קרייזי"
ושאם אני כל כך רוצה מישהי מישראל אז אפשר לקפוץ כבר ללונדון,
שהיתה מרוחקת מאתנו מרחק של עשרה מיילים, ולהכיר הרבה תיירות
מישראל
|
סתם יום של חו"ל,
סתם אחת שבאה איתי,
בזבוז של נסיעה ובזבוז של חיים
|
והכי עצוב זה שזה לא הלילה הראשון שאני יושב ומחכה, מאמין קצת
או לפחות מקווה. האנשים שבאמת קרובים אליי רואים שקצת השתניתי,
שאני קצת בתוך עצמי. הם יודעים, אלה שקרובים באמת, שאני מחכה.
וכשחושבים על זה לעומק אני כבר לא בטוח אם יש טעם לחכות.
|
|
|
המוות הוא
תקווה
היחידה שנשארה
לנו בחיים
ליאו האיש העצוב |
|
