|
grifvi
מדי פעם היא הזיזה את היד בשביל להעביר עמוד, ויכולתי לראות
לרגע קטן את הפטמה הורודה על שדה הלבן.
|
שני דגיגוני תכלת בודקים מזלם בין אצבעות כף הרגל של האדם, אך
הרגל קרה וחסרת טעם. הם שטים לכיוונים נפרדים ולא נפגשים עוד
לעולם.
|
הייתי שוכבת בחדר המזובל שלי ומביטה בתקרה. לפעמים דקות.
לפעמים קצת יותר משעה. אם תשאלו אותי היום איך נראת התקרה שלי,
לא אוכל לענות לכם.
|
"ברוך הבא", היא אומרת.
"ברוכה הנמצאת." אני עונה לה ברכה שלמדתי מאלבר כהן. את
המשפטים שלי אני מסיים בנקודות.
|
אל תצחקי. יצאנו יחד ליער של עצים ירוקי עד שצמחו עליהם אותיות
שחורות. קטפתי לה מילים כמו "שלך" ו"סבון" והיא שרה לי אותן
בקול כמו "רעד עדין".
|
כשאני מוזג את כוס היין הלבן על השיש הישן של בר התאטרון, סהר
תופסת את פרק ידי ואומרת לי בקולה המגמגם, השבור "מה אתה חושב
שאתה עושה?"
|
אחרי שסיימתי להנשים מגיע תורה של סתיו, היא מוציאה מגבון
אלכוהולי ומנקה את הפה של הבובה (קראו לה סאלי). כשהיא מתכופפת
להנשים אותה החולצה שלה נופלת קצת ואפשר לראות את עצמות הבריח
שלה ואת הקצה של החזייה.
אני רואה את ארנון מסתכל, ואני חושב שזה קצת מגעיל להסת
|
אנשים ברחוב מעמידים פנים שכן זרחה. יוצאים לרחוב, נוהגים בלי
אורות אפילו. מסתמכים על האור של הירח. בקרוב, אני חושב, תהיה
תאונה.
|
אשה אומרת לבעלה "בעלי היקר, עוד מעט נגמרים לנו המים, ואין
יבשה באופק. מה עושים?"
"מחכים."
אבל כחול ועמוק ועצום מסביב, ואין יבשה באופק.
|
א אוהב
את הצד ההפוך
של תמונות ממוסגרות.
|
ניגשתי לאדם עם מעיל ואמרתי לו "תסלח לי אדוני, אבל כבר
אוקטובר והגיע הזמן שתתנו לנו את החורף חזרה.".
אבל הוא לא הבין מה אני אומר.
|
חיפה בולעת את הים. הקריות מוארות במרחק. עכו מטושטשת באופק,
וילדים ערבים שקופצים למים מהחומה לא יודעים בשביל מה את כאן.
|
אני לא צריכה הרבה. לא, לא הרבה. אני חיה על מים ואבוקדו
ועל... על שאריות של מילים שלי. על מה שנשאר, בגדול.
בגדול אני פשוט חיה, אתה מבין. למרות שאני כבר לא באמת חושבת
שיש לי את מה שצריך בשביל שיאהבו אותי באמת. כלומר, אני לא
מאמינה שיאהבו אותי פשוט.
|
אני מכרתי לו את חרדתי בעבור דג.
הייתי מטגן אותו על הכירה החשמלית בדירה האלנוגית הקטנה שלי,
שהספיקה רק לשלושת רבעי האדם. הריחות ביפן עברו בין קירות
האורז כמו רוחות רפאים.
רוחות הרפאים ביפן רגועות.
|
השעות ממליחות את עורי
מחפש
קרקע יבשה
|
נער: שומעים אתם את צחוקו של הנצח? אני יודע שהוא צוחק. גם אני
הייתי צוחק אם הייתי רואה את הדברים הזמניים מתענים כל כך בשל
זמניותם. שיצחק.
|
אין בעיה.
גם דרך הליכה ושתיקה
זכרתי.
|
אביב מזיע דרך
הסוודר הלבן
הוא כבר כאן
|
ליום ההולדת העשרים השניים
נתנו לה
אבנים
|
אדון, רחם עלי.
אינך מכיר אותי מלבד צרחה ולכן
רחם עלי.
|
אדירים
לו היית יודע
מה צמח לאיטו בגנך
אז היית יורד
מרקיע שביעי
ונפרד לשלום מעמך
|
נשארתי עירום. נשפכו ממני כל האותיות
נשטפו ממני כל הצבעים.
נשארתי שקוף. נמחקו ממני כל השאלות
|
אדם הוא אדם
מפטמות עד זנב
זוחל או בוכה הוא
|
אדם שראה שדה
בשיא פריחתו
לא יראה עוד שדות מתים בחייו
|
תמו אהבות הנעורים
והשאירו אחריהן אהבה אחת
גדולה, שקופה ועמוקה
כמו אוקיינוס
|
זה אותו הים
אשר השלכנו לתוכו אבנים
זה אותו הים
והגלים
|
גופי תחת מלחמה
ארצי תחת מלחמה
אבל נפשי יציבה
|
הרחם המלאכותי הזה
העשוי שמיכה ורודה וזרע לבן
לא יברא דבר
|
שוב ושוב סיפרת
על הבית הזה
שנמצא בקצה דרך
בין סבך קוצים
|
אוי, אלוהים אדירים בשמיים,
אוי שמש!
שמעתיו שר
|
והרי לו יכולתי לגור שם
כבר לפני חמש שנים
כשעוד היו לי
|
אני כל כך רוצה להראות
אבל פוחד להתקיים מדי.
|
אל תאמר לי
כאן וכאן היה כך וכך
אני עקדתי את יצחק.
|
על הרצפה הקרה
רגליו חשופות
משחק עם העקב הפצוע
|
יושב מול מחשב ולא כותב
מחכה ומאזין ומחקה את מה שמאזין
בדממה עד
שנרדם
|
אל תפסיקי לשיר, ענבל
רק אל תפסיקי לשיר.
|
אהבתי את הדרך שנהגי המונית הגו את שמך
טור מלכא
דירתנו הצנועה, אם זכור לי נכון
|
אם תרצה
נצמד זה לזה
במין קצב כזה
חזה לחזה
|
הרבה אמרו -
כמה שהנער יפה
|
אני הנער בחלומך
זה הזורם בדמך
שאמרת לו
אני לא יודעת אם אני בכלל מרגישה כבר משהו אמיתי
|
אני לא רוצה לחיות ברגע
אני רוצה לחיות ברצף החלום
|
אני מחכה
לסלעים שיפרחו
לפרחים שיפרסו כנפיים
|
אני מחפש מילים
בחרכים בין הסלעים
בהרים
|
אני מתחבאת
בין העור לערווה
בין הילד לבין הכומר
|
אני מתעוררת בשלושה מקומות שונים
לא זוכרת דבר מעשרים ואחת השנים
|
אני ענן סערה אני
מוציא ברקים ורעמים וגשם
שקט רב
|
אני רוצה לכתוב כמו וולך
כמו אלתרמן
אני רוצה לאהוב כמו דוד
לכתוב אהבה
|
גם אם תאבד דרכך
אני שלך
גם אם תאבד עצמך
אני שלך
|
אנשי העיר נשברים
כמו כוסות זכוכית הנופלות מהמדף
מבלי שאיש יפילן
|
אני רוצה לזחול
אל תוך החצאית שלך
ולראות
|
את
פריחת האפרסק
שחיכיתי לה
|
אולי טוב לי
לישון אותו
את היום הזה
של פרחים
|
לבד הוא קטן,
ביני ובין קירות החדר
ביני ובין המדבר.
|
כל מה שאני עושה
זה ליצור זכרונות עצובים
ולקשור אותם לשירים
|
את לא שונה
מאף אישה שנושמת את
|
את שוטפת אותי
רגל לרגל
זיעה באבק
את שוטפת אותי בשקט
|
הנהג צעק
הם צחקו
הנהג עצר את האוטובוס באמצע כביש חמש והאוויר התמלא בברד.
|
זוג אנשים אוכלים יחד
האחד מביט בשני
|
בחלומותי אני חוצה מדבריות
ללא גבולות והחולות
בנועם מלווים את צעדי
|
מאוהב
עד תקווה
עד עיוורון
|
בין החיים לחיים
קוראים שירה
אך בין המתים לחיים
|
יצאתי לביקור
קצר בלא
כלום
וחזרתי
|
ביתי הוא בית כל אהוביי
וכל מי שבא בו ברוך הוא אלי
ביתי ריק משטח ומזון אין בו די
אך רעב לא ידעו ילדי
|
בלעתי את כל גלולות האושר בבת אחת
ובאלוהים
אינני מאמין
|
במה אצית
אהבתינו מחדש?
האם אעלה על הר אולימפוס
|
כל הכאב כבר נכאב
כל המכתב כבר נכתב
בתחתית האוקיינוס אדם בסירה
ואתה ישן מתחתיו
|
בסוף, את תראי
יפגע בנו אושר גדול מאוד
|
ואם ניקח את זה הרגע
וננשום אותו
ונעצור
|
אך הרפה מידו
בפרידה הגדולה
הנח לו לעצום את עיניו
|
בואי, כנסי לתוך תוכי
ותתפרצי החוצה
ברוח סערה
|
כשהעברתי את קצות אצבעותי על עורך
הבנתי שאתה עשוי אותיות
בשפה שלא אלמד לקרוא
|
אחליף את הסדינים לסדינים ורודים
בריח של אבקת כביסה זולה
ואניח אותך בחזרה.
|
גג קש
בין ירחים בערב
ילד מיילל
ואין כוכב הלילה
|
אתה הולך, יחף, על גדר אחת
וקופץ לגדר אחרת
ולא מביט לאחור
|
עד שגדלת לגוף שני
ואתה מנסה להכנס לתוכה
וכל מה שאתה רוצה נמצא בה
|
הגשם מוציא מן האדמה
ריח גופרית
|
כשהוא נשאר באוויר החדר
גם ארבע שנים אחרי
שהתנפצה הזכוכית על הרצפה
|
דבר איתי בבקשה, רק בנשיקות.
כשאתה כועס עלי, נשק אותי חזק
כשאתה עצוב, תשקע בתוך שפתיי.
כשאתה חושב, נשק אותי בהרהורייך
|
כי יש בי דבר
שאין לו קול שמע
כי אין אנו שומעים רעידותיו
|
ענת
הייתה מביאה לי את הדואר
בכל יום חמישי.
|
חוטים דנטליים דקים
מחזיקים אותך
|
בן אדם
דע תמיד שזו זכותך
להביט בירח המלא
|
איפה הוא
האדם שאוהב אותי
עד כדי חנק
|
היי
אני אומר
יכל להיות יותר גרוע
|
האם יכול להתרחש
משהו כזה?
על הירח השלישי
|
ואומרים לך
שבארץ המובטחת
הילדה שלך
|
אני רוצה הביתה
לא לתל אביב
לחיפה
|
למה אתה לא מצליח
לזכור את הדרך הביתה
|
הבית שקט
מילאנו אותו בריחות תבשילים
נשאר שקט
|
פעם, כל דבר שהיית אומרת את בלחש, הייתי שומע אני
וכל דבר שאני לחשתי שמעת את
לפעמים עוד לפני שלחשתי.
|
הוא גילה לי שם
מתחת לעץ הידע
את הדבר
|
הדהודי הזעקה
שזעקתי בלידתי
עודם מהדהדים
|
היא,
שהובילה אותי אל הגשם
אל כפור של קדם בוקר
|
היה ערב.
הייתה עיר.
היה אורז.
|
איש אחר איש עברו לידנו
ביום היו ובכל הימים
וכולם ראו, כן כולם ראו
שהיינו מאוד עירומים
|
היינו שם. אל תאמרי שלא היינו שם כי את זוכרת
שהיינו שם.
והיה.
|
גם בי יש אשם
כך אמרה לי המתה
תחת הדשא
|
הילדים בעזה
מתכסים בשמיכת בטון
וחולמים על בתים
צפים במים
|
יש אבן בחוף מבודד
שפוחדת נורא מהים
|
אל תקשיב לשירתנו
אמרו ההרים לים
והים הקשיב לשירתם
|
לא גדול המשוררים הוא
לא מוזיקאי מחונן
לא אתלט מרהיב
|
הלכלוך שמכסה אותך
מגן עליך
|
את המסתורין הנפלא של המוות
אין אנו מגלים בדמותו של
שלד של דג על שפת הים
|
אז תגיעי אל הבית
שמחכה בין עצי מחט
כי ידעת שיש שם אש בוערת
כי ידעת ששם יש נחת
|
אתה יוצא, יום אחד
מהדלת הלבנה
ולפתע, קר בחוץ
|
אני עדיין מריח את הריח שלך בחדר
תיקון -
אינני מסוגל שלא
|
הקור שביקשתי הגיע
עטוף בשמיכת פוך
ללא קבלה או כתובת החזר
|
בה האוויר שלך נהיה האוויר שלי
בה העור שלך שואב אותי לתוכו בכל נשימתך
מושך אותי דרך עצמי
דרכך
|
זהו הרגע
מזג האוויר הזה, העומד בצילו של העץ
יללת החתול הבודד
|
לא יכולתי לסבול כמות כוכבים
שלא יכולתי על ידי הקטנה לספור
לא סבלתי עולם שהיה לפני
אדמה שאותי עוד תקבור
|
כבר לא הביט במראה בערך
כמה שעות.
|
על שפת שלולית הבוץ
דשא ירוק צומח
ללא שורשים
ברוח קרירה
של ליל ירח מלא
|
בשביל יעל זה היה קשה מאוד.
אני? אני כבר התנתקתי.
|
התפרצויות קטנות כאלו
כמו זו על יד הכיריים
|
אל תדלג על ל'
ה - ל' תלמד אותך
|
ואולי גם המוות
חושב עלי כל לילה
|
ענפיו, נמתחים כדי לתת לך צל
עליו, נפתחים כדי שתחתיהם תוכלי להתנצל
בסתיו
|
ואז גלים
גלים של מה?
של עונג?
של אורגזמה?
|
ואז הגיע ספטמבר
ואז הגיע אלול
ואז הגיע אני.
|
תחילה, חששתי שלא יעלה הבוקר
אחר כך התפללתי שלא יעלה
ואז זריחה
|
ואיך זה
שמכל אהבתך לחורים הקטנים באדמה
ולניצנים הירוקים של הרקפת
|
ובעצם
אני לבד נורא
וזו האמת
והאמת כולה.
|
היא מתחילה להכיר את ממלכת השינה שלי
ולהיכנס ולצאת מחלומות כמו החתול שבא בפתח בדלת
|
בצעד קטן
וזהיר מאוד
אדם מזמין אדם לרקוד
|
והכל (מלבדך) חוזר
השמש מסתובבת
הדם בוער
|
יש ימים טובים ויש
יש ימים
שלפעמים אני
|
זה החורף העשרים
במעגל החיים הזה
|
ועלה
ששט ומגיע לים
היזכור
שעבר תחת גשר?
|
ופתאום היה העולם שונה
והחושך המתגנב דרך חלון הסורגים
חשוך יותר מלילות אחרים
|
אהבנו זה את זו
כזוג חוטים שזורים בתוך רקמה
אהבנו
|
חוזה בחזה עולה ויורד
רוקד איתה
|
הכול מתערבב לכדי צליל אחד
הלילה הזה
הלילות שהיו
|
עץ
זכור את צורתך המקורית
אל תיתן לשורשי אבותיך
להיקבר באדמת השכחה
|
חוסר שקט חודר
לחדרי השינה
לתאי עור ערים
|
בקצב אחיד, מונוטוני,
אתה מבין, כל דבר יכול להיות שירה
|
וזוהי חידת הנער
אשר צמחה בסלון ביתי
|
כשאתה נשכב
הגוף שלך מתמלא אט אט עופרת נוזלית
והראש שלך הופך לכביש מהיר של מחשבות חולפות
|
מעלי, מביט עלי בלי בושה.
מעוות, מסנוור, מגדל.
קוצר.
|
אני נרדם עליך כי
חום גופך
שיערך
ידייך השזורות בידי
|
והלוואי
ותמיד אגיע ככה
כמו חלום של שנת צהריים
|
הו, אני רוצה מקום לקרוא לו בית
ושניים, לקרוא להם אחים
וילד, לקרוא לו ספר
|
קיץ.
חובות האהבה
מתחילים להכביד
|
חסר לו עכשיו אדם
והחתול, כמו חתול
מניח לידו לב
|
שוכב במיטתו.
לבד.
ומבין, שימות יום אחד.
|
שירים, הוא אומר
הם בעיקר עניין אסתטי.
|
אתה עוקב אחר
צעדיו הקטנים בחצר הבית
דרך ארוגת הפרחים
והגדר הקרועה
|
ואם ארחיק את ידי להראות לך
כמה גדול כאבי
יקרע הפרפר וייפול לרצפה
ואת כאבו תכאבי
|
יגיע יום
ולא יהיה עוד אדם
שיצפה בזריחה
|
וככל שהזמן
וככל שאני
כך הידיים
כך השנים
|
הוא ניגן לי למרות
שלא ידע לנגן
ואני רק הנהנתי לו
|
תרגום לשיר
Too Many Of My Yesterdays/ peter hammill
יותר מדי מאתמולי/ פיטר המיל
|
זו פעם ראשונה שאתה רואה אותי
אתה אוהב אותי?
ילד.
|
אנחנו ילדים של סתיו
שנת תשעים ושמונה
לא הבטחתם לנו כלום.
|
שרפנו
את כל רחובות העיר שהיו בטווח אהבתינו
צעקנו
על כל מי שניסה לשרוף את אהבתינו
|
שמנו דיסק של ליאור שוב
התנשקנו לא התנשקנו
|
הקסם של העיר הזאת
מעולם לא השפיע עלי
אני יושב ומתחרה
מי עתיק יותר
|
אשמח אם
ירושלים
לא הייתה
כל כך ירושלמית
|
אביך איננו אלוהים
אביך הוא מתכנת עצוב אשר פניו מוארות באורו של המחשב
אביך הוא אבי.
|
יש עצב בעולם
אל תשכח אותו
אל תשכח שיש עצב בעולם
|
וואלק אלו
ישנים שני אלו
תאמין לי אתה
|
עישנת איתם בחיק הטבע
אישה כועסת על גבר
גבר כועס ללא צבע
|
כי יש סופה
ואין שמיים
ענן נופל
|
לא יקום עבור צעקותיך
לא יקום מקברו עבורם
כששכב ידע הוא שדי לו
|
אני כבר לא יודע איך כותבים
שירים
|
היו לילות בהם
הייתי יושב עם אימי
|
כשהילד השכול בוער
כולם פוחדים
שאבק יהפך לאבל יהפך לאבק
ימורק ימחק באוויר הדק.
|
וראיתי את עצמי ואמרתי כי טוב
והייתי עטוף שכבת ריר רטוב
ואיש לא נכנס
|
דעי לך
שכל הדברים זזים
גם את שמתרחקת
|
אני כמו כלי מים
שמכניסים אליו עוד ועוד נוזלים
וכל הסדקים שלי כבר מזמן נסתמו
|
איך הוא בכלל
מעז לאחל לי דבר שכזה
ולנסות ולעורר בי תקווה כזו בלתי אפשרית
כל טוב
|
לא אוכל למדוד את משקלך בזהב
או את מידותיך בסרט מדידה
רק לשקול אותך כנגד מילים
|
החתול שלי היה
מתחכך במשקוף הדלת
לא מצליח להחליט
|
הורדתי את כל השיער
וכשהוא נשר
נשר איתו גם כל העצב.
|
בערב
אתה מוצא את עצמך
יושב בפינה חשוכה בחוף הים
עם אישה בכף ידך
|
כשאני מביט למטה אני רואה פרח
בשיערך
והזין שלי בפה שלך.
|
עכשיו, איש לא נוגע בי
איש לא מעז לבקש ממני לכתוב
איש לא רואה אותי עירום.
|
כשתחזור מהמלחמה
תהלך בבית כסהרורי
עינייך נודדות בין הציורים הזרים
|
כשתפתח אותי תמצא
שלושה לבבות
מילים
ומשהו בצבע שחור.
|
כשתתעוור, אתאר לך
את כל מה שנמצא מול עיניך
|
אל תגלה לי את ההמשך
אני רוצה לחיות ככה
עם חצי ספר בתוך הלב
|
כתוב על הלחם היבש
אני פרי טרי
אכול אותך ותווכח בעצמך
|
כתוב שיר אהבה, ילד.
למי?
למי שאתה אוהב
את מי אני אוהב?
|
צועק תחת השמיים הכחול
ומביט בי ושואל
"איך אתה יכול ככה לחיות?"
והמילים נשארות איתי כמו שבין באצבעות נשאר החול
|
לא יכולתי להביט
לא יכולתי לכתוב
איש מת
ליד התחנה המרכזית בתל אביב.
|
לאלה שהגיעו
לארץ חדשה
עיניהם עודן מים
|
לאן אתה רץ
אבא?
אין דבר בקצה השני של חוף הים
לאן אתה רץ.
|
אני
כל הזמן
רואה אנשים ברחוב
|
כשאני אומרת שאתה לבד אני מתכוונת
שאתה לא איתי
|
מתוך האדמה
עלתה המילה
לבד
|
בלבד הזה
(לעומת, לדוגמה, הלבד ההוא)
יש עולם שלם
|
אני אדי השעווה
העולים מהנר
|
להביט בך, קטן כל כך
לבן כל כך
ולראות בעיניך שהפכו מזוגגות
מרחבי חיים, שדות פרחים, גם הם לבנים.
|
שואלים
אתה בסדר
מזכירים לי
שאין סדר להיות בו.
|
לצלול אל תוך
למות אל תוך
לשכוח
|
אני קופץ
מפספס את הרצפה
נרטב
|
איש
לא ישן הלילה
האנשים ערים
|
המהום הירח השקט
מרעיד את ענני הלילה
וענבר מקשיבה להם בלי להביט בך
ועדיין לא אמרת מילה לה
|
ככל שעובר הזמן
כך אני מבין פחות
ובסוף הזמן יפסיק לעבור
|
וכל לילה הייתי אמיץ והייתי פחדן
ולפחות כל לילה הייתי
|
בסוף
אחרי סוף האלמוגים
כשמזמן פרחים יהיו כבר
היסטוריה
|
אנשים משתמשים במילה אהבה
כמו שמשתמשים בזונה
בבושה
|
אנו אומרים על הימים שהם ימי כך וכך
ואילו על הלילות אנו מספרים שהם,
כל לילה בנפרד
|
לפעמים אני לא שמה לב
אני לא אדם של מבטים
אני מביטה, אבל לא שמה לב
|
אהבתנו שקעה בבוץ החם של אריזונה
כנראה, בעוד שלושים או ארבעים שנה
תצוף על פני השטח
|
את ספינתי השטה מסביב לשמש
רוח טלטלה
|
השינה צוברת עוד מאסה
דוחסת את הימים זה לתוך זה
וגם המים כבר כבדים
וגם עיניים
|
היום
היא מבינה מדי את השירים
שלא הבינה פעם
|
וגם לו יכולתי לפרוש את ידי לאורך שלושת היבשות
לא הייתי מגיע.
|
מדוע
נעבור זה מול זה
ברחוב נשכח
|
לילה אחד
גדלה המיטה
כעת היא גדולה
מדי לאדם לבדו
|
מורתי היקרה, האם ישמח אותך לדעת
שאני עוקב בקפידה ובאדיקות אחר חוק הגרביטציה
|
ביקשת אותי בלילה של חורף
שאפנו אוויר קר ביחד
נשפת אבקניך לפי
|
מחר
אני רוצה לצבוע את השיער
|
מדובר בתהליך אבולוציוני פשוט בסך הכל.
תחילה, נעלמו אלו אשר ידיהם רכות
לאחר מכן אלו שעינהם ריקות מצלקות
|
מי יעיד על חייך
ומה יאמר בעדותו
מי הביט בך
כשנרדמת
ולחש את ברכתו
|
חיות קטנות שקופות
חיות בשקט בין
שיערות הרגליים שלי
|
הכל
מלבד הכוכבים
כואבים ורועדים איתו.
|
כמו שפתייך ושפתיי
כך היו חיים ומוות
כמעט ונפגשים
ושוב נפרדים
|
הייתה פה פעם
מנורה דולקת
וגם אז
זה לא היה הרבה
|
המחברת על שידת העץ
מתמלאת באפר שירי
והעט הכחול הגנוב
לא מכיר את קווי המתאר של פניך
|
אני צולל לשינה
עמוקה מאוד
והולך לישון
עמוק מאוד
|
אני רוצה לכסות את שאין לכסותו
לנשום את האוויר שאין לנשום
לעמוד קרוב מדי למפזר החום
|
האהבה, כמו החומר
כמו המים
לעולם אינה נעלמת
רק משנה את צורתה
|
מים של מים של גוף של אדם
חמים וזורמים אל מול שמש זוהר
השמש נכבה
הדברים לא יבשו
|
מצא את הכיעור באותיות המפוזרות
השחורות על הדף המלוכלך
מעשי ידי אדם שלא אהבת
|
מתנער מימים
שהיית צעיר
מתרחק ממראות
על הקיר
|
בעיניהם הבוכות של האבלים
בעיניהם השותקות של המתים
בעיני העצומות אני מרדים
|
כשאהרון ירק עלי דם
היה חם, כן
אבל
|
צפה
איך מים טהורים
נשפכים אל מים טמאים
|
לו הייתה לנו האפשרות
להיות ילדים
|
יש דברים שאתה לא רואה
ודברים שאתה לא רוצה לראות
ודברים שאתה אומר שלא ראית
או לא אומר שראית
וראית.
|
לא שם את הלב שלו בשום מקום
מלבד בתוך החזה שלו עצמו
|
אם אמות לפני שנדבר
אמות לפני שנדבר
|
אמא ציפתה את העץ
מעל הקבר
בפרפרים
|
נמרוד
הייתי אומר
(בלי קול)
|
הלילה
אני כל כך צריך
אישה
שגם בלי עט
בלי נייר
|
לבן, ורדרד, ורוד.
לשון, מחוספס
ארגמן.
|
נשב
על שפת אגם
עד שסלע כבד
יצוף על פני המים
|
צלילי נשיכות
נשמעים מבעד לקירות החדר
מי מקשיב לנו?
|
נשיקותינו כצדפים
לבנות וחלולות
הייתה זו תשוקה של נעורים
אשר מורכבת מגבולות
|
אני הולך והופך
לשקט שמקיף אותי
|
תן לי לספר לך סוד
שהוא ביני ובינך
ותוכל לספר אותו
לכל אחד שרק תמצא
|
השלחתי את הכוס לפח כיוון שאינני סובלת את טעמו של קפה
ואינני אוהבת להיות ערה
|
קברתי עצמי בעלי שלכת
חייתי.
|
אני מקפל סירת מפרש
מנייר לבן
|
סלחי לי אמי
כי נהייתי דתי
|
גם הכוכבים זזים
ואפילו הדם שנשפך
זורם אל תוך האדמה
|
עד שאתה ריק לגמרי
אתה רועד, כמו המיתרים העדינים המרכיבים את היקום
|
אם אפתח את ברז במים
בכיור שליד החלון
ואז אעלם
|
ואור שמש מאיר לפרקים מפורק
מחייה אלמוגים ודגים
ופיסה של מראה ממקום מרוחק
מהבהבת כמו צחוק ילדים
|
הייתה כתיבתי כעוגן
אשר צלל אל קרקעית הים
וספינת חיי הפליגה
הרחק, הרחק משם
|
עוד לא
כי אולי אחר כך
תהיה מאושר
|
העולם החד, הברור
הקיים
אשר נכחד לאט
|
לא נשוב להיות זרים
את ואני
והמילים שאמרנו בלילה ההוא
עוד מעופפות להן מסביב לעץ התאנה
|
העטלף צולל
מעץ הפיקוס לעץ הפיקוס
הלילה הזה
גם בלילות אחרים
|
זה לא היה חלזון
זו הייתה חשופית עם קונכייה
תאמינו לי
היא הייתה לגמרי עירומה
|
הרי אין אתה יודע
מי צופה בך עכשיו
|
אני שוכב בסירתי הקטנה
אשר ידעה כבר מים גועשים
ורואה בעיני רוחי עלי דפנה
|
לו היה הירח
נצבע באדום
בכל פעם שדם
זרם ברחובות
|
איך אוכל להשוות את שיערך לעלים של דבש?
עדיף שאשווה עלים של דבש לשערך
|
יש בעולם אנשים גדולים ממך
הם סוחבים את הקבר
שופכים את העפר ברוגע עצמותיהם הרחבות
|
אני חולם על טירות קרח
על פרפרים
אני פוחד מהמוות כמו שפוחדים
משאר הדברים שאינם אמיתיים
|
ילדות מביטה בי
שופטת את כל צעדיי
בגרות, יושבת על כיסא הנדנדה
ומחכה
|
זה רק אני
כל היקום
בצד השני.
|
מתפזר בחלל
כמו ענן זקן
ברעש, ועם זאת
בדממה
|
ללא עתיד העבר נמחק
תחת עננים כבדים
לא רואים את האבק
|
אתה מביט לאחור
ילד.
זיעה קרה זורמת
בפנים
|
היה לו בגוף עקרב
היה לו עקרב בתוך הגוף
|
גשם שוטף את הואדי
רעם ללא ברק
שקט שאין לו סיום
|
ערפל כבד נפל באדמותינו
אין אנו יכולים לראות את הדשא הצומח על האדמה המדושנת היטב
לא כן שכך, את הפרחים.
|
בין לשונות האש, יוצרת
ריח של שריפה מארץ
אבל ודממה
|
היה זה בגבול סופו של העולם
כל הנשים היו הריוניות
וכל הגברים מתים
|
עובר בין עירות
לחלום כמו
עובר ברחובות צרים
זרים
|
אני תרופה
לאבא ולאמא
אני מרפא אותם מהמוות
|
היום העייפות היא בנשימה
הפחד בעייפות
|
פתאום העצב תופס את כולם כמו מכה
והלילה מריח כמו דשא קצוץ
האלים בכוכבי הרקיע שוכבים על הבטן
|
פתח, פרץ, קץ
יום אביב
בצינורות צרים זורם נוזל
|
כאילו היית טבולה בצבע
כשנגעת בי כאן וכאן
(גם שם)
|
וחשבת פעם שפרחים דהויים
מהם עשויים השירים
ועכשיו כשאת פרח דהוי בעצמך
הפכת לרודפת צבעים.
|
אין לי צל של ספק
שהילדות תחזור אלי
|
הכול היה צלול
כמי המעיין הזה
שמיים מתכהים
עיניים נעצמות
|
בסדרה רצופה, אטית של דמעות
סיפרת לי את מה שהיה בין קירות
סיפרת לי את מה שיהיה עתידך
סיפרת לי את שלא העזת לספר לעצמך
|
צפה ביום הופך ללילה על ההר
ועכשיו
תקשיב לפעימות הלב שלך
צפה ביום הופך ללילה על ההר
אל תיגע.
|
ברוך אתה אדוני
אלוהינו
מלך העולם
אשר מפריד
|
נערה. עכביש.
אישה
ואין מה לעשות
|
קח
אומרות עינייה
וידה המושטת
|
קח אותי מכאן
ידייך חסונות
בשביל מה התאמנת אם לא
בשביל הרגע הזה
|
ואת, אשר קטנה היית
גדלת לפרי מלא עסיס
את שמלתך, הקטיפתית
אקטוף אני, ואעריץ
|
קטנה
ארגיע אותך בהבטחות
לעתיד שיש בו פחות
|
ופתאום, בבוא הקיץ
אתה רעב לאהבה
שחשבת שהשלת
|
אני זוכר, בקיצי ילדותי
היית ישן על הרצפה
|
כשתמצא את עצמך בתוך הבור
קירות של חול בכל מקום
עומד תחת טירות של חול
תמשיך לחפור.
|
האהבה הקטנה
נולדה משמחה
של חיינו הקטנים
בין מדרגות חיפה
|
בעולם הקודם טיילתי
כעיוור, ועיניו עצומות
עקבתי אחר חוטים דקים
ומצאתי תמיד איש אוהב בקצוות
|
לא התפללתי אבל
קראתי לגשם
שישטוף
שישטוף את הכuל
|
רק רציתי לוודא שכולכם עומדים יציב
אמר
ואז התמוטט
|
להשטף ככה, עם הגשם הראשון
לאורך צידי הכביש ליצור נהר קטן
לאסוף את כל העלים של הסתיו
את כל הזיעה של הקיץ
|
התחלתי למדוד זמן
בפעימות
אני שוכח רגעי עבר
|
רק דבר אחד
צריכה אני
שלא אפול
|
אפי מצא
רגע של ילדות
מרחף ברחבי חדרי
|
בסוף הצלחתי לברוח
מגלים, מסופות
מאהבה
|
והיו ימים שכמעט
פרסתי ידיי ללבן הזה
שאיננו עוד ועוד ישנו
בי
|
רותי רוקדת עבורי
עם החישוק
מבעד לואדי
|
יהיה מקום
בוא החושך עוטף
את האור בשחור
|
רחמים על ילדי טקסס המתים
רחמים על ידי אלוהים אחרים
רחמים על ילדי העיר שבוכים
|
יש רעש בעולם הזה
ואם תקשיב היטב
תשמע אותו
|
אישה לא מקשיבה
לרב, כומר שטובל
חותך את בנה
|
צוהר הלב נפתח
בפעימות קצרות
בימים חמים
|
נמאס מרעש
נמאס ממך
מהיום רק אני ושקט.
|
הכתיבה פורשת כנפיה מעליך
כשפניך רווים דמעות
דמות הסופר מטפסת אליך
דרך האצבעות
|
האבל מגיע בשבעה גלים
הים לא זז מתנועות הדגים
הגל הראשון מרטיב את רגליך
הגל השני נעים
|
שועל בודד הולך
במדברמלח
איש לא שם
כדי לראות
|
צחקת כשהריסים השחורים שלי דגדגו את הכוס שלך
אתה מבין, אלו דברים שרק הלילה יכול להביט בהם.
|
כל שסביבי הוא שיש
והפתיל השזור בעורקיי
הולך ומתקצר
|
לאט, נער לומד
אך מי ילמדו, לא ידע
עד שערב אחד, על גדת הנהר
מצא נערה בודדה
|
לראות
כי כשעיניי פקוחות ואני רואה אני חושב עליך, אחותי
וכשעיניי סגורות ואיני רואה
|
אני יודע שלוש שפות:
דיבור
שתיקה
|
מחלון החדר הדברים נראים
חלקים, שקופים, נעים שם
אל תצא מחדרך, ילדי
שם מוות
|
שמך בשמן משוח
משחתי שמך בשמן
לכן שמך בשמן משוח
|
עניתי
שנים אלו טובות כשנות מוות
כשנות לפני הלידה
ועכשיו, נפגשנו
|
אור חלש עולה על הבמה
חלש כל כך
שאי אפשר לתפוס את יופיו
בעדשת מצלמה
|
ביום שלישי
ראיתי במראה
בחורה חומה צעירה
|
שקט בין צלילי הצעדים שלך
המהדהדים בין קירות האבן הלבנים, הנמוכים
|
וכתום ממלא את החדר
וצהוב
ואדום שכמותו אין אדום עוד
ושמיי החדר
צבעם משתנה
|
והוא שוטף אותך
אתה נשטף על ידי הגוף שלך
הגוף שלך רוצה להזהיר אותך
|
הירח נשאר
גם הגוף שלך
מלבד אולי, השיער שצומח
|
תמיד ידעתי
שיש משהו לא בסדר עם הילד הזה
|
רק עכשיו קיים
ולכן, הנח לזיכרונות לשקוע
להישאר במקום בו נולדו
|
להעניק
לכל תנועה
את מקומה בחלל
|
כשיהיה לך
רגע אחרון
לפני שהאורות נכבים
|
אוסף שברים
עצמו נשבר
רוצה עתיד
נושם עבר
|
הפסיקי עכשיו להיות עירומה מתחת לבגדים שלך
הפסיקי להיות.
|
אשתוק אותך
תשיר אותי
נעשה דואט
|
לא מבין את המשוררים
שמנסים לתאר ריחות
|
מאז שהייתי קטן, וגם עכשיו בזמנים האלה, תמיד היה לי חלום אחד.
לפני השינה, בזמן הבקשות הייתי תמיד חוזר ומבקש את אותו הדבר -
עוד פעם אחת. עוד פעם אחת לחיות. עוד מעגל חיים, קצר או ארוך
ככל שיהיה, רק שיהיה שונה מזה.
|
אני לא רוצה לקום מהמיטה ואני לא רוצה לעשות שום דבר. ואני לא
אוהבת אותך. אז אתה באמת מוזמן ללכת. אתה מקשיב לי?
|
אולי גופי עשוי מיתרים-מיתרים, ורעד זה או אחר ניער מעליהם את
הלכלוך שהצטבר בהם במהלך השנים.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
שוביניסט?
שוביניסט?
אני עושה
ספונג'ה!
אני מבשל!
אפילו קפה
הכנתי!
כביסה לפעמים!
אז ביקשתי להיות
מלמעלה.
שוביניסט??? |
|
