מדי פעם היא הזיזה את היד בשביל להעביר עמוד, ויכולתי לראות
לרגע קטן את הפטמה הורודה על שדה הלבן.

"ברוך הבא", היא אומרת.
"ברוכה הנמצאת." אני עונה לה ברכה שלמדתי מאלבר כהן. את
המשפטים שלי אני מסיים בנקודות.

כשאני מוזג את כוס היין הלבן על השיש הישן של בר התאטרון, סהר
תופסת את פרק ידי ואומרת לי בקולה המגמגם, השבור "מה אתה חושב
שאתה עושה?"

אחרי שסיימתי להנשים מגיע תורה של סתיו, היא מוציאה מגבון
אלכוהולי ומנקה את הפה של הבובה (קראו לה סאלי). כשהיא מתכופפת
להנשים אותה החולצה שלה נופלת קצת ואפשר לראות את עצמות הבריח
שלה ואת הקצה של החזייה.
אני רואה את ארנון מסתכל, ואני חושב שזה קצת מגעיל להסת

אנשים ברחוב מעמידים פנים שכן זרחה. יוצאים לרחוב, נוהגים בלי
אורות אפילו. מסתמכים על האור של הירח. בקרוב, אני חושב, תהיה
תאונה.

אשה אומרת לבעלה "בעלי היקר, עוד מעט נגמרים לנו המים, ואין
יבשה באופק. מה עושים?"
"מחכים."
אבל כחול ועמוק ועצום מסביב, ואין יבשה באופק.

א אוהב
את הצד ההפוך
של תמונות ממוסגרות.

ניגשתי לאדם עם מעיל ואמרתי לו "תסלח לי אדוני, אבל כבר
אוקטובר והגיע הזמן שתתנו לנו את החורף חזרה.".
אבל הוא לא הבין מה אני אומר.

חיפה בולעת את הים. הקריות מוארות במרחק. עכו מטושטשת באופק,
וילדים ערבים שקופצים למים מהחומה לא יודעים בשביל מה את כאן.

אני לא צריכה הרבה. לא, לא הרבה. אני חיה על מים ואבוקדו
ועל... על שאריות של מילים שלי. על מה שנשאר, בגדול.
בגדול אני פשוט חיה, אתה מבין. למרות שאני כבר לא באמת חושבת
שיש לי את מה שצריך בשביל שיאהבו אותי באמת. כלומר, אני לא
מאמינה שיאהבו אותי פשוט.

אדון, רחם עלי.
אינך מכיר אותי מלבד צרחה ולכן
רחם עלי.

נשארתי עירום. נשפכו ממני כל האותיות
נשטפו ממני כל הצבעים.
נשארתי שקוף. נמחקו ממני כל השאלות

עכשיו, בערך
לפני שנה

הרחם המלאכותי הזה
העשוי שמיכה ורודה וזרע לבן
לא יברא דבר

יפתח
חוזר מהמלחמה
יחף

ואם
אין אלוהים

אוי, אלוהים אדירים בשמיים,
אוי שמש!
שמעתיו שר

אל תפסיקי לשיר, ענבל
רק אל תפסיקי לשיר.

כל מה שאני עושה
זה ליצור זכרונות עצובים
ולקשור אותם לשירים

הנהג צעק
הם צחקו
הנהג עצר את האוטובוס באמצע כביש חמש והאוויר התמלא בברד.

זוג אנשים אוכלים יחד
האחד מביט בשני

בלעתי את כל גלולות האושר בבת אחת
ובאלוהים
אינני מאמין

בסוף, את תראי
יפגע בנו אושר גדול מאוד

זוג ידיים
ידיי
מוצלבות

אחליף את הסדינים לסדינים ורודים
בריח של אבקת כביסה זולה
ואניח אותך בחזרה.

עד שגדלת לגוף שני
ואתה מנסה להכנס לתוכה
וכל מה שאתה רוצה נמצא בה

דבר איתי בבקשה, רק בנשיקות.
כשאתה כועס עלי, נשק אותי חזק
כשאתה עצוב, תשקע בתוך שפתיי.
כשאתה חושב, נשק אותי בהרהורייך

האם יכול להתרחש
משהו כזה?
על הירח השלישי

היה ערב.
הייתה עיר.
היה אורז.

איש אחר איש עברו לידנו
ביום היו ובכל הימים
וכולם ראו, כן כולם ראו
שהיינו מאוד עירומים

אל תקשיב לשירתנו
אמרו ההרים לים
והים הקשיב לשירתם

הקור שביקשתי הגיע
עטוף בשמיכת פוך
ללא קבלה או כתובת החזר

בה האוויר שלך נהיה האוויר שלי
בה העור שלך שואב אותי לתוכו בכל נשימתך
מושך אותי דרך עצמי
דרכך

ואז גלים
גלים של מה?
של עונג?
של אורגזמה?

ובעצם
אני לבד נורא
וזו האמת
והאמת כולה.

בקצב אחיד, מונוטוני,
אתה מבין, כל דבר יכול להיות שירה

מעלי, מביט עלי בלי בושה.
מעוות, מסנוור, מגדל.
קוצר.

והלוואי
ותמיד אגיע ככה
כמו חלום של שנת צהריים

שוכב במיטתו.
לבד.
ומבין, שימות יום אחד.

זו פעם ראשונה שאתה רואה אותי
אתה אוהב אותי?
ילד.

שרפנו
את כל רחובות העיר שהיו בטווח אהבתינו
צעקנו
על כל מי שניסה לשרוף את אהבתינו

שמנו דיסק של ליאור שוב
התנשקנו לא התנשקנו

אביך איננו אלוהים
אביך הוא מתכנת עצוב אשר פניו מוארות באורו של המחשב
אביך הוא אבי.

אני כבר לא יודע איך כותבים
שירים

היו לילות בהם
הייתי יושב עם אימי

דעי לך
שכל הדברים זזים
גם את שמתרחקת

אני כמו כלי מים
שמכניסים אליו עוד ועוד נוזלים
וכל הסדקים שלי כבר מזמן נסתמו

איך הוא בכלל
מעז לאחל לי דבר שכזה
ולנסות ולעורר בי תקווה כזו בלתי אפשרית
כל טוב

החתול שלי היה
מתחכך במשקוף הדלת
לא מצליח להחליט

הורדתי את כל השיער
וכשהוא נשר
נשר איתו גם כל העצב.

כשאני מביט למטה אני רואה פרח
בשיערך
והזין שלי בפה שלך.

עכשיו, איש לא נוגע בי
איש לא מעז לבקש ממני לכתוב
איש לא רואה אותי עירום.

כתוב על הלחם היבש
אני פרי טרי
אכול אותך ותווכח בעצמך

כתוב שיר אהבה, ילד.
למי?
למי שאתה אוהב
את מי אני אוהב?

לא יכולתי להביט
לא יכולתי לכתוב
איש מת
ליד התחנה המרכזית בתל אביב.

לאן אתה רץ
אבא?
אין דבר בקצה השני של חוף הים

לאן אתה רץ.

אני
כל הזמן
רואה אנשים ברחוב

להביט בך, קטן כל כך
לבן כל כך
ולראות בעיניך שהפכו מזוגגות
מרחבי חיים, שדות פרחים, גם הם לבנים.

כותב
בשביל לטבוע

וכל לילה הייתי אמיץ והייתי פחדן
ולפחות כל לילה הייתי

את ספינתי השטה מסביב לשמש
רוח טלטלה

מורתי היקרה, האם ישמח אותך לדעת
שאני עוקב בקפידה ובאדיקות אחר חוק הגרביטציה

ביקשת אותי בלילה של חורף
שאפנו אוויר קר ביחד
נשפת אבקניך לפי

מדובר בתהליך אבולוציוני פשוט בסך הכל.
תחילה, נעלמו אלו אשר ידיהם רכות
לאחר מכן אלו שעינהם ריקות מצלקות

הכל
מלבד הכוכבים
כואבים ורועדים איתו.

כמו שפתייך ושפתיי
כך היו חיים ומוות
כמעט ונפגשים
ושוב נפרדים

יש דברים שאתה לא רואה
ודברים שאתה לא רוצה לראות
ודברים שאתה אומר שלא ראית
או לא אומר שראית
וראית.

לא שם את הלב שלו בשום מקום
מלבד בתוך החזה שלו עצמו

אמא ציפתה את העץ
מעל הקבר
בפרפרים

לבן, ורדרד, ורוד.
לשון, מחוספס
ארגמן.

נשיקותינו כצדפים
לבנות וחלולות
הייתה זו תשוקה של נעורים
אשר מורכבת מגבולות

עוד לא
כי אולי אחר כך
תהיה מאושר

זה לא היה חלזון
זו הייתה חשופית עם קונכייה
תאמינו לי
היא הייתה לגמרי עירומה

אני חולם על טירות קרח
על פרפרים
אני פוחד מהמוות כמו שפוחדים
משאר הדברים שאינם אמיתיים

זה רק אני
כל היקום
בצד השני.

ערפל כבד נפל באדמותינו
אין אנו יכולים לראות את הדשא הצומח על האדמה המדושנת היטב
לא כן שכך, את הפרחים.

אני תרופה
לאבא ולאמא
אני מרפא אותם מהמוות

היום העייפות היא בנשימה
הפחד בעייפות

צפה ביום הופך ללילה על ההר
ועכשיו
תקשיב לפעימות הלב שלך
צפה ביום הופך ללילה על ההר
אל תיגע.

ברוך אתה אדוני
אלוהינו
מלך העולם
אשר מפריד

האהבה הקטנה
נולדה משמחה
של חיינו הקטנים
בין מדרגות חיפה

רק רציתי לוודא שכולכם עומדים יציב
אמר
ואז התמוטט

להשטף ככה, עם הגשם הראשון
לאורך צידי הכביש ליצור נהר קטן
לאסוף את כל העלים של הסתיו
את כל הזיעה של הקיץ

בסוף הצלחתי לברוח
מגלים, מסופות
מאהבה

נמאס מרעש
נמאס ממך
מהיום רק אני ושקט.

תוריד
ממני
את

לראות
כי כשעיניי פקוחות ואני רואה אני חושב עליך, אחותי
וכשעיניי סגורות ואיני רואה

אני יודע שלוש שפות:
דיבור
שתיקה

הפסיקי עכשיו להיות עירומה מתחת לבגדים שלך
הפסיקי להיות.

לא מבין את המשוררים
שמנסים לתאר ריחות

אני לא רוצה לקום מהמיטה ואני לא רוצה לעשות שום דבר. ואני לא
אוהבת אותך. אז אתה באמת מוזמן ללכת. אתה מקשיב לי?