|
קבוע:
יליד 71'. באר שבע. אחר כך אשקלון. אופקים. קיבוץ
צאלים. חור שומם ושמו צוחר. תיכון בשדה בוקר. שם היה
כיף.
צבא בהנדסה קרבית. ארבע שנים בסך הכל. לא כולל
מילואים.
טיול במזרח חצי שנה. נחמד אבל לא זה.
תואר ראשון בפסיכולוגיה וקולנוע. עבר פסיכומטרי
עשיר. הוראת היסטורייה. הוראת קולנוע ותקשורת.
נישואים. ניהול הפקות תאטרון. התקדמות להרצאות
בקולנוע ותקשורת. גם יותר כסף. גם יותר כבוד. אחר כך
מנהל קריאטיב של חברת שיווק אפקטיבי. ממציא משחק
קלפים שאמור להטריף את המדינה.
בואכה גיל שלושים יצא ספרי "בקרוב" לאור. בכמה
עיתונים כתבו שהוא מהפכני, אבל עדיין יש המון אנשים
שלא שמעו בכלל שהמצאתי פורמט סיפורת חדש. קיבלתי
הרבה תגובות אוהדות. זה היה נורא כיף.
אחר כך זכיתי בקרן לעידוד קולנוע ישראלי. תסריט שלי
נמצא בהפקה לסרט קולנוע. בקיץ הקרוב באולמות הסמוכים
למקום מגוריכם. ויש גם סדרת טלוויזיה, אבל זה ממש
בהתחלה.
קצת אחרי גיל שלושים נולדה לי בת. קוראים לה נועם.
זה נורא בנאלי להיות אב מתלהב, אבל גם מקורות
אובייקטיביים מוכנים להישבע שהיא מדהימה.
משתנה:
היום אני שכיר חרב של כוחות האופל. מה לא עושים
בשביל להביא קצת אוכל הביתה. בין לבין אני מצליח
לדחוף את הדברים היצירתיים. האמיתיים. סרט קולנוע.
ספר. ספר ילדים. סדרת טלוויזיה. סדרת אנימציה. משחק
חצר סוחף.
כשעובדים על פרוייקטים עם מעט אחוזי מימוש, צריך
לעבוד על כמה במקביל. וצריך לעבוד קשה והרבה. לכל מי
שקורא יש לי דבר אחד להגיד - להגשים חלומות זה דבר
קשה. הרבה יותר קשה ממה שזה נראה בהתחלה.
החופש הגדול. קבוצת ילדים בקייטנה, פיותיהם דביקים מהקרטיב
היומי, חוזרים עכשיו באוטובוס מאיזה טיול. נעים בכסאות שלהם
בחוסר מנוחה. הולכים קדימה ואחורה ומשגעים את הנהג והמדריכה.
תזזיתיים כמו הגיל שלהם.
סיפרומו.
|
רוצים לדעת מה השלב הבא באבולוציה של הסיפור הקצר?
כנסו ותקראו את המניפסט הזה. טרחתי עליו רבות. אני לא בטוח
שתקבלו תשובה ברורה, אבל אני מבטיח לכם ניסיון אצילי ומנוסח
היטב לתת פיתרון למצוקת האורך והקצב בז'אנר הסיפור הקצר. אחר
כך תלכו לקרוא את "באים לעזרה"
|
יולי. שעה שלוש בצהריים. בטח יש כלבים ששוכבים עכשיו במזגן
בבתים הנקיים והמלוקקים שלהם, אבל לכלבי השמירה של הנמל הצבאי
732, יש שתי ברירות, או לשכב בשמש או לשכב בתוך המלונה, זאת
אומרת בתוך הקופסת מלט הזאת, שלשבת בה זה כמו לשבת בתוך
מיקרוגל רק בלי הקטע של הסי
|
על אדן החלון אני מונחת.
בחוץ זורם לו העולם בקצבו החיוני, צבעיו הססגוניים נראים לי
כמו קרנבל ריקודים של ארץ אקזוטית. בפנים נמצאת לה הדירה.
שלושה וחצי חדרים הם ממלכתי הרשמית. חקרתי את רובה. אינני
אוהבת לשכב באותו מקום פעמיים. צריכה אני מרחב והוא אינו ניתן
|
פיפ. פיפ.
אני צריך פיפי אבל אף אחד לא משתין בכיוון שלי, כאילו שאני
כלום.
האלוואוו!! אני קייאאם!! זה שאני חיה וירטואלית זה לא אומר
שאני לא חי. קצת יחס אם אפשר. מה אני בסך הכל מבקש? שתלחצו לי
על הכפתורים פעם בכמה שעות? אל תגידו לי שזה קשה.
|
העליה קשה, מעליש, מצפה רמון כבר קרובה.
שני רכסים ואגיע לאספלט. אח, הזיקנה כואבת. אל תעצרי, ליילה,
אל תעצרי.
היו ימים, אני זוכרת, ימים רחוקים, הייתי רצה את כל המרחק הזה
בפעם אחת. לא הרבה הייתה זזה השמש וכבר הייתי במדרון של המכתש,
נחה.
|
במבט לאחור, נהניתי. אפילו שזה בכלל לא היה כמו שמוקי אמר.
הכל התחיל כשהייתי בבדיקה החצי שנתית שלי אצל הוטרינר והוא
החליט שכבר הגעתי לפרקי ושאני צריך פורקן. הוא אמר לרותי שהוא
יחפש לי שידוך מתאים ושהוא כבר יודיע לה.
|
הזדמן לי לחזות בכוחו של ה- קיי.300 לא מכבר. אין בי תקווה.
זמני אוזל.
אסיר תודה אני לפחות על ההרצאה המאלפת. כה מאלפת הייתה שהרגשתי
צמרמורת חולפת בפרקי בזמן שיצאתי מהאולם. עונג נפלא הוא הרגשת
ההתעשרות האינטלקטואלית.
|
אני יודע מה אתם חושבים. אתם בטח חושבים שאני מסכן. רואים אותי
ככה עם כל החוטים יוצאים לי מהראש, אבל האמת היא שאני בסדר.
לא, באמת. אני הכי בסדר שבעולם. אפילו יותר בסדר מבסדר. אפשר
אפילו לומר שהמצב טוב. אתם יודעים מה? מצויין.
|
אני מאז שהייתי קטן יצא לי שם של אחד שלא כדאי להתעסק איתו.
אפילו אמא שלי ז"ל, כשהייתה רוצה להעביר אותי ממקום למקום לא
הייתה לוקחת אותי בפה כמו האחרים, למה ידעה שהרצל לא אוהב
שנושכים אותו מאחורה. בטח לא בצוואר.
|
מדי שנה היה מגיע, לא באופן סדיר, לעיתים קצת מתבושש אך מעולם
לא התעכב עד אחרי אוקטובר. יורד כמו עב כבד וחמים, אופף את
רותם בצינה עצובה ומעייפת, מין חוסר מעש ממכר, רצון תקיף
לישון. ענן של דכאון.
|
בנקודת הזמן הזאת
כשהעבר, עבר
והעתיד, עתיד לבוא
|
אתה אומר לי את הדברים הכי נכונים,
את כל האמיתות וכל הסיפורים,
את כל האמונות וכל הסימנים.
בתוך דברייך אני רואה את עצמי
ובא לי להקיא.
|
עטפיני בקוויך השחורים
השאירי רישומך על דפי הלבן והגדול
ואז קמטי חזק חזק כמו אגרוף
כמו לב.
|
בעודי צועד בסמטאות
נושק לכל המזוזות
שאך לפני רגע
|
הכוונה הייתה טובה
אשה חסרת יוזמה
שרוצה ומנסה
אולי בכל זאת
לעשות ולשנות
ולו במעט
|
או
דברים שהייתי חייב לכתוב אפילו שלאה גולדברג כתבה את זה יותר
טוב.
|
היא ביקשה, אז עניתי,
היא רצתה, אז עשיתי,
היא לקחה, אז נתתי,
היא דרשה, אז וויתרתי,
היא הלכה, אז נשברתי,
היא חזרה, אז עצרתי,
היא הצטערה, אז שתקתי,
היא בכתה, אז ברחתי.
|
חבל שלא נפרדנו בזעם
אז לפחות הייתה נשארת התשוקה
אני הייתי יוצא מאנייק
ואת סתם בת זונה.
|
עוד מעט אור. בינתיים חושך.
הוא אינו חביב עלינו. איננו יכולים לראות בו כלום.
כשאנחנו לא רואים אין לנו כמעט משמעות.
השמש מתחילה לשלוח את קרניה ממקומה שמעבר לאופק.
זוהי השעה החשובה ביותר. יש לשים לב לכל פרט.
|
השעה הייתה שלוש בלילה, יום שבת. שתי האופציות היחידות היו
הכוסית והבקבוק או משימותיו
המוזרות של בוס.
ביני לביני הייתי מעדיף את האופציה הראשונה אבל התקופה הייתה
קשה ואני הייתי זקוק למזומנים באופן נואש
|
יוסי עומד על גג בניין גבוה ומתכוון לקפוץ למטה.
לידו מונח טייפ בו השאירה לו חברתו לשעבר, נעמה, הודעת פרידה.
היא התאבדה כמה ימים קודם לכן.
מישהו מבחין בו מלמטה. מתקשרים למשטרה. שולחים פסיכולוג.
קוראים לו ספי.
|
ערב חג. בית. שקט. פורצת דרך חלון. בעל בית עם אקדח. שני
אנשים. שתי חידות. דינמיקה אחת והרבה תהפוכות.
|
האור רץ פעם ראשונה. מחליק בצינורית מוסווית בתוך הכלום הגדול,
לאן תגיע, לא ידוע. נתיבי מסלולה וייעודה קבועים מאז ראשית כל
הזמנים והסיום, ורק העכשיו טובע בערפל סמיך של אי וודאות,
חמימה, נעימה, ממכרת.
|
או במילים אחרות, מתי דמות אחת מתפצלת או הופכת לדמות אחרת
ומתי היא נשארת בעינינו כאותה דמות?
היכונו לעשרים וארבע עמודים של דיון מקיף ועשרות דוגמאות
קולנועיות וספרותיות.
|
|
|
