|
בחלומי, המציאות היא חלום
דומה כי (ה)הגיון מתכווץ,
ללא הגבלה, דומם ונשאב
החוצה כמו מפל
|
וכשמסתכלים, מבלי שרואים,
האבנים נהיות שקופות
והדרכים באוויר
|
אתן הכל, גם את מה שלא שלי
|
מתרבים כמו
חיידקים מתפשטים כמו
מחלה סופנית מהתחלת
המקום בו הרצון נגמר
|
מאיפה כל האבנים האלה
שחוסמות
את דרכי הנשימה
|
רואה אותי
מסתכלת עלי
ולא רואה איך
הרגליים שלי, הכבולות,
הולכות באוויר
ונושמות אדמה
|
לטעום את צלילות
האוויר. רוח.
האדמה מתפזרת
ונכנסת לי
לדרכי הנשימה
|
וכשיצרתי את
העולם הזה
כנראה שלא חשבתי
בשביל מה
|
שם, כשהגוף איננו
אין הפקר (רק
נגיעות שפתיים)
|
נשמות ובשר עצמות ואוויר
מה זו קירבה מה זה מגע-
התפקחות מדומה
|
כבר מתייבש המגע
מתקלף מהרוח
אין השכבות משתנות
מחילוף הדמויות
|
כן, זו עדיין אני, אבל
לא באמת
רציתי להעלם
|
זו אני שטמונה
בין רבדיה של המציאות החשוכה
ואין לה מרפא
ואין לה ישועה
כשהדחיסות מתאמצת להשפיע
אינני ראוייה
|
שכשוך מתמשך ומחשיך
חדל מלקרב התפלגויות
תועבה
|
ממשיכה
לחתוך את עצמי
לחתיכות קטנות
|
אולי אפתח את הצלקות
ואמצוץ, עד יצא
הזיהום, אטהר מהכל
|
אפשר שאבדיל את
הכנעותי בבד לבן
קשור לענף מחובר
לעץ
|
לך
אני כותבת לי
אני כותבת
לך
|
פיסת גופי, הנבוב,
הצלוב לראווה, מתנדפת
ומתכלה כמוץ
|
ההגינות החבויה קושרת,
מפתה את מצפוני
בהיסח הדעת, העירום
|
אין הטומאה
בדמי זורמת
ובצחנתה מזמינה
שולי עורות
נוספים שיצטרפו
|
נותרתי מסורה להיאחזות
המוחלטת. למעשה,
|
כל שחיפשתי בין
קפלי עורי,
|
פירורים כבר לא
השארתי ממני
רק שובל של
ניחוחות
|
הסוף שלך
בהתחלה שלי
מהול בחוסר רגש
|
בחיי האחרים
כל מה שהפסדתי
היה זה
|
לפעמים
מתגעגע אלי
המגע-
(רגע, אני צלולה)
|
נשימותך מלטפות,
ממתיקות את
חלומותיי
|
אברים שמאבדים תחושה-
אינם עוד שייכים לי כי
השליטה הפכה למגוחכת
כמעט כמו
|
גם אני המתרבה
למציאות
דעתי הטרופה, רפוייה
הזקוקה לתרופה
|
|
|
ילד ואבא שלו
נזרקים לתא
גזים. הגז מתחיל
לזרום, והילד
מתחיל לשרוט את
הזכוכית.
האבא: "תפסיק!
אתה עושה לי
צמרמורת" |
|
