|
המערכת ממליצה על השירים:
רחובי מסומם.
הנצח בין חושך לקרח.
אתה כרגע אינני.
והסיפור:
"חמסין משוגעת".
אני ממליצה על הסיפור" ממתק אקמול".
תודה על תשומת הלב.
שעתו המאוחרת של הלילה הלמה אותנו, כך סברת.
אני מעולם לא אהבתי אזורים חשוכים, שעות אפלות,
כאלה שאפשר להתכסות בהן. תחתיהן.
כאלה שיכולות להסתיר.
|
אתה חייב לי כמה לילות של ירח מלא שבזבזתי כדי לשלוח לך אלפי
ד"שים דרכו, ואתה חייב לי כוכבים שספרתי כדי שאוכל להרדם
בסוף.
אתה חייב לי מראה ששברת ושבע שנים טובות כנגד הקללה.
אתה חייב לי 1634 שעות שינה או קצת יותר.
|
אמי נולדה פעמים. פעם בשם ג'ואנה ופעם בשם רחל. סבתי קראה לה
רחל משום שהיה זה שם מקובל באותם הימים ולא בשל זיקתה אל הדת
שכן האמינה יותר בטקסים שבטיים ומרקחות משונות מאשר באלוהי
העבריים.
|
אאגור רק מה שאתבונן עליו שוב רק מה שיתבונן עלי חזרה אתקן
פחות אנשים שטועים בין זכר לנקבה אבל אני לא נשבעת שם לא אשקר
שאני לא רעבה
|
אני לא מחכה שיחזור, וכמעט שלא חולמת עליו, רק על צללים עוינים
בתקרה שמנסים לשגע אותי. אני לא קונה יותר פלמוליב ומכינה
בעיקר סלט עגבניות ולפעמים חסה ושותה רק ארל גריי. אני יודעת
שזה ילדותי ולא ריאלי, אבל בכנות, לא ממש אכפת לי.
|
יש לי סחרחורת ונראה לי שהפעם זה רציני. אולי נחסם לי ווריד
ועוד רגע אני חוטפת שבץ שמשאיר אותי עם חצי גוף משותק, עין אחת
עצומה ועווית שנראית כמו חיוך לגלגני? אני יודעת שזה רק
הדיבורים של אמא שעושים לי כאב ראש ובכל זאת תוהה אם איתי ישאר
איתי ככה...
|
היא מתעוררת משינה ומגלה אותו כרוך סביב רגלה מהודק אליה
במשקולת אסירים, מנסה להזיז אותו בבעיטה קלה לעבר עצם הבריח
וכשזה לא עוזר היא נועצת את ציפורן הבוהן שלה בסנטרו המלוכלך
זיפים. הוא נאנק בשקט.
|
תסתכל, אתה רואה כמה טוב אני עובדת? כמה שזה מדויק התפרים? כמו
מכונה, זה לא להאמין. אני ממלאת את הכול. איפה שצריך, דוחפת עד
שכמעט מתפוצץ אבל רק כמעט. שיהיה איך אומרים, במה לתפוס. תצחק
תצחק, אנחנו מכירים כבר מספיק בשביל שאני אדע מה הטעם שלך.
רואה את זה?
|
סוסה: רטיות עיניים לוחצות
אני שועטת באבק מופלא
מתנחמת בעיוורון הזמני
בלא נראה בלא נודע
בלא נורא שלי
|
כופר שתיקותיך
מצליף בי נורות אזהרה
מרצדות
מכף ועד לקוד קוד
מרושל.
|
יש דיבורים
שהיו צעקות
או לחישות
או חצי גניחה
או שתיקה
בטעם קלמנטינה
של חורף נצחי כזה
|
עינך - כפתורית פלא נוצצת
נחבאת תחת עפעף הססן
נפקח ומייד נעצם
ועוצר בחצי מבטך הטומן בי
פתיתי נחמה.
|
מישהו אמר לאנדי וורהול שהוא מראה.
אז הוא ענה:
"וכשמראה מתבוננת במראה,
מה היא רואה?"
|
את שברי אותו בוקר, איפרת
אל תוך ספל קפה מוכתם
בשאריות האתמול,
בשפתון אדמדם.
|
שולי פנייך מתכרכמים
שיערי מלא אבק עשתונותייך
|
לשונך תחמה
פטמתי
השמאלית, קבעה לה גבולות חדשים
וציירה לבבות
על
בטני הנרגשת, הפצועה
שבעת הקרבות.
|
תרפה שריריי
ותרווה צימאוני
עייפתי כל כך
|
השעה המאוחרת
הייתה זו שהוכיחה לי
כי לילה.
|
כמה הזדמנויות כבר
אבדו להן
כמה משפטים עיצבתי
|
טקסים
כל רסיסי העצמ(א)ות
עליהם אני דורכת
בדרכי בלי לראות
|
אני מזהה שתיקה
לפי המשקל שלה
אתה מבין
אין הרבה שמזהים
|
כיוונו שעון לעוד חמש דקות
חמש דקות של חסד אחרון
שלוש מאות שניות של
הצמדות נואשת לגזרת גופך,
|
כל הנמצאות שלך
תדגיש אולי
את האיניות
האופנתית כל כך
|
יש לי התניות
היא קוראת להם
הרגלים מגונים
אני רואה אותך
|
לא שורט
חורק שיניים בשנתו
אני נועצת ציפורניים
ורידים גמישים
|
רציתי לכתוב שיר, פואמה
אבל אבא שלי לא אוהב שירה
גם לא את אלכסנדר פן
|
אני לא מבינה איך את
תמיד מצליחה ליפול לך
על ארבע רגליים מתוחות
היא אומרת ומגהצת מפות רקומות
ממזרח ירושלים
|
לא הוא לא שוקט
הלילה הזה
אתה
וזיכרון שממלא ראשי
במלמלות צחוק
פרומות לחוטים דקיקים
|
אם יכול היה
פורץ דלתות ליבותיהן
כמו גנב היה שולח יד
מתובלת
|
האצבעות שלך מכורסמות.
נמשים מטפטפים
מכתפיים אל צלעות בולטות
כל מיני דמויות כלמיני דמויות
|
הכלבה שלי גוססת
יש לה משו בריאות
והיא מעולם לא עישנה
הכלבה שלי
|
הדיו שלי השפריצה על נייר בתול
באקט מגונה של תקיפה
הכתימה אותו בהגיגים מרושלים
בכתב מחובר
היה ניסיון חפוז, לשרבט רעיון מוגמר
|
פרולוג:
מעולם לא לימדוני
את מה שנכון
אלא רק את מה שלא.
|
סיימון וגרפונקל מתחרזים
לי לבריזה עדינה
ולאספרסו שעדיין מלווה בשתי קוביות
קרח
עדיין חם...
|
גופך, צנום מתמיד
("במלחמה, אין זמן לארוחות" הסברת לי)
נשען על קיר בניין שבמקרה נקלע לזירתינו.
ידך אוחזת מקל הליכה שהזכיר
את סבא שלי ( אולי גם את סבא שלך)
|
אותה לעיסה
של מילים
ויריקות של
דם ומשפטים
קטועים
|
חושקת בתספורת שתהלום את פניי
מפנטזת רגעים כרויים שיחקקו כמו כתובת קעקע על עור הססן
חולמת על טיפות שקופאות באוויר
מגדילות את עיני מבחוץ
|
עלבון חמקמק
חילחל בי כשאמרת
בחיוך, שאתה מעדיף ללגום המים הישר
מהבקבוק
ולא
דרך שפתי שניסו להרוות.
|
לך תעשה קוק
עם החברים הישנים שלך
אולי תפסיק לדבר על זה כל כך
מצדי עד שידמם
|
שתיקות שתיקות
חרש
עצמות סדוקות מכנסות ימיי
אל בטלה חורקת
|
רפלקסים שואגים של הדחקות
היא אומרת לי אנחנו דור כזה
מלא אירוניה עצמית
|
רחובי שקע בעצמו, מהורהר
השפעת ארומת התפוז
ניכרה בפנסיו שהבהבו לפתע
|
הם יוצאים כעת מבתיהם
המתקלפים
מתגלים מתוך סדקי בטון
כל יום בין חמש לשש
בזמן שהשמש מרחמת
|
רכזי לפה כל
שתיקותיך הבלות
חצאיותיך החצי שקופות
חצי שקופות אל ירך שטופת זעה
|
במורד הגבעה
עומד החלום שלי
ובו אני תופסת ילדים עיוורים
שרצים אחרי כדור
|
עיניה שיתרוצצו בנוירוטיות מחויכת, יהוו ניגוד מושלם לשלוותן
המחויכת של עיניך, ובכול זאת, אותן עיניים מחויכות, ומשהו
בעצמות לחייה או אולי בנמשים בודדים על כתפה, יבהירו לי מעל
לכל ספק - מתוך רחמה יצאת.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
תרטיבו טוב טוב
ותשפשפו.
רס"ר מטבח, שיחת
היכרות |
|
