|
 
חיים... דבר משונה לא?
אני נערה בת 16, לפעמים מדוכאת אבל לפעמים גם לא.
אני כותבת על עצמי, אני לא מנסה להיות משוררת המאה,
ואני לא אטען אף פעם שהיצירות שלי מדהימות או
מיוחדות. הדבר היחידי שאני כן אטען הוא שהן אמיתיות
- כי אני כותבת אותן כדרך לבטא את הרגשות שאני לא
יכולה לספר לאף אחד.
ילדה קטנה מתהלכת לבד במדבר צחיח. היא מאוד צמאה, וחם לה. היא
מסתכלת סביב. והנה! נווה מדבר - בריכת מים ועץ דקל.
|
תהומות בבטני.
תחושת ריקנות
מלווה בגיטרה רועשת.
ציפייה
להרגשה שלא באה.
|
Bathed in candlelight,
An assortment of whips,
A pair of handcuffs
Beside me,
|
דיכאון,
ובלועזית - דפרסיה,
זוהי מחלה, כן, מחלה
רצינית מאוד
|
קודם כל
אני חושבת על כל מה
שאסור.
הנה, ההרגשה הזו
בבטן.
|
אני רוצה להאמין בגן עדן.
אני רוצה להאמין שאתה שם.
אני רוצה להאמין שנוח לך.
אני רוצה להאמין שאתה מסתכל.
|
אני כל כך רוצה שיהיה מושלם,
אפילו לקצת זמן -
להרגיש שמחה מוחלטת,
בלי שום צל מעיק,
בלי שום ספקות מדאיגות.
|
חומות נפרצות לאט.
ורוב הזמן,
לא נפרצות לחלוטין.
חור פה ושם -
אבל זה מספיק.
|
לסגוד להם,
זה להקשיב להם כשאת עצובה,
וזה לחייך כשהם גורמים לך לבכות,
וזה לדעת שהם הדבר היחידי שנותן לך להשתחרר
|
יש המון כסאות.
יש המון כסאות בלי משענת.
מה הקטע של כסא בלי משענת?
|
משונה,
איך לא שמים לב,
שאני אטומה פתאום.
משונה,
איך שהגוף והמוח
יכולים לפעול בדרך מכנית.
|
הייתי רוצה להגיד
שלמוזה שלי
יש שיער אדום וקצר,
וגוף דק ויפה.
|
עומדת באמצע כביש סואן,
ידיים פרוסות לצדדים,
פונות לשמיים.
|
אבל השפה האהובה עליי
שהייתה באותו יום,
היא השפה שלך,
ועוד שפה
|
ששש -
אתם לא שומעים את זה?
אתם לא שומעים
את ההתנפצות של נפש?
|
רואים.
הכל!
אי אפשר להחביא.
זה משגע אותי.
|
If you concentrate carefully,
You can see their colors,
Blossoming in front of your eyes.
|
Grey stone worn thin
by the thousands who've
walked upon it.
|
איך את יכולה?
את יודעת כמה אומץ,
כמה תעוזה,
וכמה ביטחון עצמי
הייתי צריכה בשביל להתקשר.
|
אני לא אוהבת אותך.
אני בטוחה בזה.
אז למה אני נמשכת כל-כך?
|
את!
כן, את.
בואי הנה, בבקשה.
יש לי שאלה אלייך:
למה את ככה?
|
בשעות האלה בלילה,
כשאני לא יכולה להירדם,
אני הכי שמחה.
כי בשעות האלה,
אני כל מה שאני רוצה להיות.
|
אני לא יכולה לסבול את זה,
את החום הזה בפנים,
ההרגשה הזאת שעוטפת,
שחוסמת את שדה הראיה.
|
שפכת את כל החיים שלך,
כל המחשבות,
כל הדעות,
אל תוך היצירה.
|
אין אף אחד בעולם שיעזור לי,
או שיוכל לעזור לי,
או שירצה לעזור לי.
|
זיעה מתערבבת עם דמעות.
הרוח מייבשת את הכל,
לא מותירה שום סימן,
לא עיניים אדומות,
ולא שפה רוטטת.
|
זה אכן עוד שיר
של נערה מתבגרת
שחושבת עצמה מאוהבת.
אולי עוד עשר שנים,
אני אקרא את המילים
ואצחק.
|
הרגשתי חופשייה,
הרגשתי משוחררת,
והוידוי -
הוידוי שינה לי הכל.
|
אני תמיד מתמקדת
בנקודה אחת בזמן,
אם זה הזמן איתו,
או הזמן שאני חושבת עליה
|
אני שונאת את עצמי.
כן, עוד אחד מהשירים האלה,
של בני הטיפש-עשרה המתוסבכים האלה.
|
העין נתקעת בסדק על התקרה
ומסרבת להביט לכל כיוון אחר.
הידיים מכווצות באגרופים
ומסרבות לנוע בכל תנועה אחרת.
|
היד הגדולה מתקרבת אליי,
אני מרגישה אותה באה,
רואה את הצל שלה,
|
למה אני ממציאה דברים
רק כדי שהחיים יהיו קצת מעניינים?
מדמיינת...
|
הם עמדו אחד מול השני.
פשוט עמדו.
בלי שום רגש,
שום ניצוץ של משיכה.
|
יד לבנה להחריד,
בעלת ציפורניים אדומות
מחזיקה לב.
הלב פועם.
|
ידעתי שלא נעלמת.
אך עכשיו אני מפחדת.
אתה כל כך חלק ממהותי,
שאיני מבדילה בינך לבין עצמי.
|
שוב היא מנשקת
והוא מחזיר בליטוף.
ילדה מטומטמת,
למה שוב?
|
בבקשה תאלף אותי!
אני אהיה השועל,
ואתה הנסיך.
|
|
|
למה תמיד אנשים
כותבים על עצמם
בגוף ראשון או
שלישי?
גוף שני במכתב
התאבדות |
|
