[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אמילי עמנואל
Knitting needle בזמני הפנוי...

ICQ 345561100 345561100  Knitting needle

אל היוצרים המעריכים את אמילי עמנואל

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
פאנפיק
הם לא אוהבים אחד את השני והם לא בוטחים אחד בשני, ואם מישהו
אי פעם ישאל- אפשר להגיד שהם אפילו לא מחבבים אחד את השני
יותר.

רוני גולן הוא הנער אולי הכי פחות מקובל בבית הספר. בהפסקות
הוא בדרך כלל יושב בספריה לבד, קורא ספר או מכין שיעורי בית.
אף פעם לא הצלחתי להבין למה - הוא חכם, מצטיין בספורט ונראה
טוב. הוא בכיתה י' - גדול ממני בשנה.

פאנפיק
סנייפ ישב על מיטתו, ער, מתבונן בשעון שעל הקיר.
השעה הייתה אחרי אחת בבוקר, ולוציוס עדיין לא חזר. הוא הרגיש
את הזעם המריר גואה בתוכו; זעם מאכל ומעוות ששכן בו כבר הרבה
זמן, מחסל את נשמתו באיטיות, ניזון יותר ויותר בכל לילה שבו
הוא נשאר ער, מחכה.

סופני
היא התעלפה. עיגול גדול של דם נמרח על הפורצלן המשובח של חדר
האמבטיה.
מן הסתם, הפורצלן לעולם לא יבהק שוב.

כמיהה
את כמהה לחיים פשוטים יותר.

הלכת לאורך החוף הארוך, בהית בים הכחול והגדול, וחשבת שהחיים
לא יכולים להיות טובים יותר.
נכון, אין כסף. נכון, יש קצת בעיות עם האישה. אז מה? כל זה
מתגמד מול הים העצום והיפהפה הזה.
מה עוד בן אדם צריך בחיים שלו כדי להיות מאושר?

אהבה
הוא רקד מצוין, ונראה כאילו המוזיקה משתלטת עליו, כאילו הוא
נמצא באיזה טירוף חושים, הבחורה שמולו לא מעניינת אותו בכלל.
כאילו רק הוא היה שם - רק הוא והמוזיקה ורחבת הריקודים שהייתה
מלאה בעשן סמיך.

היא נראתה לך דווקא די בסדר עם השמלה הכל-כך-לא-אופנתית שלה,
והיא אפילו פיזרה את השיער.
ואתה? אתה היית לבוש בחליפה שכורה כמובן, אבל לפחות היא הייתה
נקייה ושחורה. ובטח גם ככה אף אחד לא ישים לב לכתם ההוא על
הגב.

פאנפיק
דורה טונקס נעצרה, התכופפה כשגבה פונה לדלת, יד אחת נחה על
הדובי שלה והשנייה בתוך ערימה של בגדי בובה קטנים. היא הרגישה
את פניה זזות, מה שתמיד קרה כשהיא הסתבכה בצרות.
"תסתובבי, נימפדורה."

פאנפיק
שבעה ימים, ושבע דרכים לאהוב מישהו.

פאנפיק
לפני שמונה ימים, אם מישהו היה אומר לדראקו מאלפוי שהוא ישב על
ארבע בצריף נטוש ומט לנפול עם הזין של הארי פוטר בתוכו, הוא
היה מקלל אותם כל הדרך לצרפת. אפילו רחוק יותר, אם היו אומרים
לו שהוא יהנה מזה.

אבל עכשיו הוא שם, ידיו לופתות את רצפת העץ מתחתיו, הג'י


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
עמדתי שם, בוהה, פי פעור מעט. מבטה חלף על פני כל החדר, ואולי
דמיינתי את זה, אבל יכולתי להישבע שהוא נח עליי כמה שניות יותר
מעל השאר.

זאת הפעם השביעית שאני נמצאת פה, עוברת סדרות של בדיקות
וצילומים.
אני יודעת בדיוק מה הם הולכים להגיד לי, כמובן, הייתי מטומטמת
אם לא הייתי יודעת מההתחלה. אבל הם חייבים לבדוק. חייבים לוודא
מיליון פעמים.

היא ואני
בפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה בבאר עמוס עשן ומשקאות. היא
ישבה על כיסא ארוך וגבוה, שהיה מונח על במה צדדית וחשוכה.
גיטרה ישנה וחבוטה הייתה מונחת לאורך רגליה הארוכות.

אמרת לי שזה קשה לך, שזה הדבר הכי קשה שעברת בחיים שלך.
אני ניחמתי אותך, אמרתי לך שהכול יהיה בסדר, אני תמיד אשאר
איתך והעובדה שגילית שאתה מעדיף בנים לא משנה לי- אני אוהבת
אותך כמו שאתה.

חוסר אונים
הזיכרונות מחליקים מראשך כמו טיפות הזולגות על כוס קרה ביום
חם, ואתה לא יכול שלא להרהר בכך שמאז שזה נגמר חייך היו גוש
ענקי של צער ורחמים עצמיים. הפעמים היחידות בהן הרגשת מאושר
היו כשהוא נגע בך וגרם לך להרגיש שלם.
אבל עכשיו הוא כבר לא פה, אז מה הטעם לזכור?

הכינורות בכו את מוזיקתם הצורמת, בעוד מבטי מרפרף בכיוון נגני
הטרומבון. ראשי, המלא במחשבות שטחיות כל כך לעומת המלודיה
הממלאת את האולם, נחת באיטיות על כתפך, ועיניי שצבען סגול שלא
בדרך טבע החלו להיעצם.

אהבה נכזבת
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. זה היה לפני שלוש שנים
בערך, ואתה היית חדש בבית הספר. נכנסת דרך הדלתות המעוגלות,
פנייך עוטות מבט של חשש וחוסר ביטחון, ופנית לכיוון משרדי
ההנהלה.

ביום השביעי כבר לא היו המון אנשים כמו בהתחלה, למרות שעדיין
דודה ויקי באה. למען האמת, נמאס לי מכל האנשים שהיו לי בבית כל
היום, ולא הבנתי למה הם היו פה בכלל. מעניין גם למה כולם נראו
די עצובים.

חוסר אונים
עכשיו אני יושבת בכיסא ליד המחשב ונזכרת. בך, בכאב של כל יום
שעובר.
יש לי תחבושת על היד. אני אחרי שהייה של יומיים בבית חולים.
סתם בזבוז של זמן. בדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות לא יחזירו
אותך אלי.

הוא ואני
הרדיו דולק ושיר מוכר נשמע, ואתה מחייך. הזיפים הקוצניים שלך
נמתחים לשני הצדדים בעוד שפתיך מתעקלות.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
"מתי פנסי פרקינסון נהייתה כל כך שווה?"

רון גיחך ולגם ארוכות מהוויסקי שהחזיק. הוא אפילו לא טרח להעיף
מבט דרך אולם הכניסה העמוס אל המקום שבו היא עמדה. "הגיע הזמן
שתשים לב."

הארי נענע את ראשו...

לפני שהם יצאו, סילבי לופין משכה אותו הצדה ואמרה לו בקול
מהוסה, כדי שהאחרים לא ישמעו, "תודה לך, סיריוס, על כל מה
שעשיתם בשביל הבן שלי. אתה וג'יימס ופיטר. אביו ואני היינו כל
כך מודאגים כשהוא עלה על הרכבת לפני חמש שנים..."


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צמד תמונות
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה
זריחה בפסגת המצדה, שלב אחר שלב.

שקיעה וזריחה
אל היצירה


לרשימת יצירות הציור החדשות
עפרון על נייר מחברת
אל היצירה

עפרון על נייר מחברת
אל היצירה

עפרון על נייר מחברת
אל היצירה


לרשימת יצירות ההקראה החדשות
פרוזה

מזווית העין אני רואה איזה אחד. בלונדיני. עיניים כחולות. לא
יפה יותר מדי, אבל גם לא מכוער.

כן, איתו אני אבלה את הלילה.




אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
כששתי קוסיות
בלונדיניות עם
רגליים ארוכות
ולבוש חושפני
הציעו לי
להתלוות אליהן
הביתה הבנתי שזה
לא יכול להגמר
בטוב אבל לא
יכולתי להגיד
להן לא.


יעקב פופק מנסה
להסביר לשוטר
מקוף מה הוא
עושה ערום ב 4
לפנות בוקר בכרם
התימנים.


תרומה לבמה





יוצר מס' 50718. בבמה מאז 18/5/05 12:14

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאמילי עמנואל
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה