|
היא כותבת שירים, סיפורים והגיגים,
מתקופות שונות בחיים.
ואתם, רק תקראו.
היא מקווה שתהנו :)
תופס בזנב, ברקע - צעקותיי החוזרות ונשנות המצוות עליו להרפות
- תעזוב! תעזוב! ואז באה המכה שנבעה מחמת הכעס, האכזבה,
החמלה.
לא רצינית, לא חושבת שזה אפילו כואב לו.
רק אז הוא מפסיק, המאמן האכזר.
|
אולי נשאר קצת, אבל ממש טיפה.
אולי אפשר לסדר הכול, אם נותנים מכה.
|
ובין כל הקופסאות,
חיים את העתיד, כדי שלא יברח הרגע.
חיים את המחר, כדי שלא יברח היום.
חיים, שוכחים לנשום.
|
איש לא באמת יתעניין.
איש לא יקבור, לא ישים פרחים
לא יזיל דמעה, לא יזכור
את היצור הזה,
הקטן,
האפור.
|
וכל זה נשמע לי נורא חמדני...
אז תן ואל תשכח לקחת.
תן, תן לי נחת.
תן לי אמונה.
|
בשנייה שתפסיקי לחפש אותו הוא יופיע
ברגע שתפסיקי לחשוב עליו שיחה ממנו תגיע
רק תפסיקי
וזה יקרה
|
סתם כי רציתי שיהיה מקורי.
מקורי כמו אחד שהוא מיוחד, סתם ככה בלי לשים לב.
|
לרחף אל על רק לרגע קט.
לא לחוש את רגלי,
עד לרגע בו אנחת.
|
ובנתיים, מעט חומריות לא תזיק לי.
|
הוא משיב בחיוך ושתיקה שחונקת -
הס, ילדתי
ואני שותקת.
|
יום אחד הוא עוד יבוא,
ואני אמצא את אותו האיש.
הוא יעטוף אותי באור.
כן, אני בטוחה.
|
|
|
עיון שפצור
ומחזור
עיון, על שם
מה?
על שם זה שאף
אחד לא באמת
מסתכל על מה
שאני כותבת
שפצור,על שם
מה?
על שם זה שאני
לא מספיק מוכשרת
ועל כן ישנו
הצורך במספר
מומחים לשוניים
שישנו את כל מה
שכתבתי למצחיק
מעניין ואף
מסקרן
ומחזור, על שם
מה?
על שם זה שאין
איש מתעניין
במחשבותיי
חששותי סלוגניי,
ועל כן אפשר
לזרוק אותם,
ולהפוך אותם
למשהו אחר
ומועיל יותר
הוועדה הירוקה
מנקה את הבמה |
|
