|
יופייך כיופי הלבנה בסוף חודש דצמבר.
עורך כשל בובת חרסינה אצילית שעומדת לבדה
בתוך מזנון יוקרתי,
כשאף אחד לא מסתכל.
|
וכבכל ערב, מארגנת חפציה והולכת אל עבר הים הכחול.
פורשת שמיכה לבנה, על גרגירי החול הקטנים.
מתישבת ומביטה אל עבר השקיעה.
|
לא מרגישה כלום.
לא רואה כלום.
מחפשת אותך שתבוא לעזור לי.
רוצה להרגיש, רוצה לחיות.
חשבתי שאתה נאמן לי.
|
היא לא רוצה שתכעסו,
רק שתבינו,
טוב לה עכשיו, את זה היא מבטיחה.
|
טיפות אדומות זולגות על פניך,
את רואה אדום וחושבת שחור.
מריחה אדום, מרגישה שחור.
בראשך מהדהדות הצעקות,
צעקות של סבל,
לברוח!
|
פרח אדום פורח במקומו,
נפתח אל הפרחים האחרים,
מוכן להתרבות.
פרח ירוק מבריק מתמיד,
מנצנץ את בוא האביב.
|
הוא מתוק, עם פנים תמימות,
ועיניים כחולות עמוקות,
הוא קורא אותי מבלי שאדבר.
|
|
|
"תגידי, מה את
עושה אחרי
השבעה?"
(ץ סופית, "101
דברים שאסור
להגיד
בהלוויות") |
|
