|
נולד בשנת 1955, בחיפה. גדל וחי בהרבה מקומות בארץ
ובעולם. בימים אלה הוא גדל וחי באריזונה
שבארצות-הברית עם שני ילדיו ואישתו וארבעת החתולים
והכלב שהיו איתו פעם. תמיד אהב לספר סיפורים, אך
עדיין לא החליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. יום
טוב בשבילו זה יום שבו הוא צוחק קצת, בוכה קצת,
וחושב קצת.
I lit a cigarette and reached for the newspaper. A large
photograph at the center of the front page caught my
attention. It was a photograph of a young woman leaning over
a man who lay on the ground. The woman was staring directly
at the camera.
|
הבקבוק היה צבוע בצבע ירוק בהיר, ובמרכזו, אחת לצד השנייה,
באותיות קטנות אך עבות, היו כתובות בירוק כהה מאוד, כצבע עלי
העצים ביערות הגשם שלאורך נהר האמזון, המילים, לסלוח זה כוח.
|
אנחנו ממלאים מים ממכונת מים קרים לתוך ספלי נייר ותופסים מקום
טוב על מדרגה בפינה הצפונית-מזרחית של הקומה, כנגד חלונות
ענקיים שמתנמכים מתחת לרגליים ונותנים לך הרגשה מהממת כאילו
אתה יושב ממש על המעקה -- מעקה חשוף לגמרי בגובה של חמש-מאות
מטר.
|
הפחד הגיע במלוא עוצמתו בתוך ניידת המשטרה. ישבתי שפוף על
הספסל האחורי של המכונית, ידי כבולות מאחורי גבי, השוטר המשופם
והקצת שמן נוהג בלי להגיד מילה, רשת מתכת חוצצת בנינו, והבטתי
החוצה דרך החלון בעיניים אדומות ומותשות.
|
הדלקתי סיגריה והושטתי ידי לעיתון. תמונה גדולה במרכזו של
העמוד הראשי משכה את תשומת לבי. היה זה תצלום של אישה צעירה
רכונה מעל גבר אשר שכב על הקרקע. האישה הביטה ישירות אל עבר
המצלמה שצילמה אותה. היא הייתה אישה יפה.
|
כשעבר הג'יפ של החווה כעבור יומיים בשער הכניסה לחווה, הפונה
מזרחה, הייתה השעה שעת אחר-צהרים מאוחרת והשמש הכתה בעיניו של
שמעון וסנוורה אותו, ולכן וודאי נמנע ממנו לראות את השלט הגדול
שבראש השער, בו כתוב: "חוות דרך-חיות, מקום שבו החיות נחות
ובני-האדם עובדים".
|
למחרת לא חזרתי לבסיס. באופן רשמי, כך יתברר לי בהמשך, עשיתי
נפקדות מהצבא. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל השירות הצבאי שלי
שהעזתי לעשות דבר כזה. אבל האמת היא שלא הרגשתי נועז בכלל.
|
האב הוריד ידו, זו הייתה היד המכה, יד גדולה, אימתנית, ללא ספק
חזקה, ודחף אותה במהירות לתוך כיס מכנסיו הרחב, כאילו מחביא
ראייה מרשיעה מעיניים חטטניות. "מה אכפת לך?" הרעים לעבר דובי.
"מה, אתה מחנך אותי?"
|
באנו אל מגדלי התאומים כדי לראות ביחד עוד פעם אחת ואחרונה את
שקיעת השמש מהגג הכי גבוה והכי מדהים בניו-יורק, ואחר-כך לשתות
ביחד עוד משקה אחד ואחרון בבר הכי גבוה והכי מדהים בניו-יורק.
כי ורדה נוסעת מחר.
|
'החדר הריק' קראתי לחדר הנוסף בבית כשהוא התרוקן מהתוכנית
להפוך לחדר הילדים אחרי שקוקו עזב. בחדר הזה שמתי את המחשב
שלי, על שולחן, בדיוק איפה שהייתה אמורה לעמוד המיטה של
התינוק, מתחת לחלון הגדול שפונה מערבה....
|
ועם גבה לרמי שבדלת היא מתכווצת לתוך עצמה כמו בתנוחת עובר.
בסלון, נגלים לה מכנסיו הירוקים של רמי מהברכיים ומטה, מקופלים
אל מושב הכורסה. מגד זוכרת את ההסכם. וכעת יש לה בערך חצי
שנייה להחליט אם תמלא את חלקה בו.
|
For I could smell
The scent of a woman
That I could not see
That I could not hear
|
יצאת פעם אחרונה את דלת חדרך
התהלכת כמה פסיעות קטנות
כאב על פניך
ביגיעה רבה כדרת עצמך לתוך תוכך
וכך נפחת את נשמתך.
|
חלקיקים קטנטנים יצוריים
לווייני תקשורת מרחפים
משוטטים בחלל מי השפיר
סביב סביב כל אחד במסלולו
|
כאשר פרצה התרוממות
שנידונה לקרוס עוד בטרם מומשה
כמו מטוס המאיץ על מסלול ההמראה
כשהוא כבר אחוז להבות.
|
בחוץ קור עז מקפיא יום של חורף,
חרף השמש הזורחת,
אך בתוך האוטו חמים ונעים.
ואנחנו שותקים.
|
האישה שאתו מסודרת אתו
כמו נעלי-הבית רכות-הסוליים שלו
שמסודרות לו תמיד אנכית עם המיטה
ובאמצע לילה אחד
הוא מקלף מעליו בהינף את השמיכה
כמו שקילף מעליו הזמן בהינף את החיים....
|
אתמול אחרי שדיברנו הלכתי
ואחר-כך חזרתי בריצה למקום שהיינו
ואת כבר לא היית שם
היה מאוחר והלכת.
|
אמרתי לך שתיזהר ממני,
כותבת לי אישה בה אני מאוהב,
אני כמו מדוזה
נצמדת ולא מרפה
וכבר מאוחר וכתבתי די
דרישת שלום לחתולה שלך
ביי ביי ביי.
|
בבוקר האירה השמש על
שדרה של עצי ברוש
ואחד גבוה יותר מהאחרים
כמו שמש של חנוכייה
|
בסופו של דבר
מה שקובע את איכות הקשר
בין שני בני-אדם
הוא, עד כמה חזק כל אחד
כדי להתמודד עם החולשות של השני.
|
ובחצר אני מתחיל להפוך באבנים
שאין להן הופכין
אולי אמצא אותנו שלמים באיזה מהן
כי הן היו כאן
|
ואז ניאלץ, כל אחד את עצמו
לשאול המון שאלות קשות
ולהחליט, כל אחד עם עצמו
המון החלטות גורליות.
|
הסתכלתי למעלה לעברו
ותכף הסתנוורתי מאורו
ועצמתי עיוור את עיני
ואז בתוך כתם לוהט שהתהווה מולי
זוהרת בלובן צח,
הופעת לך.
|
אתמול בלילה
חשבתי עלייך
ארוכות ובטח
הרהרתי והיום
אני כבר
לא רוחש.
|
הם נזרקו לקצה התהום
ולמדו שם איך קמים
הם התחילו שוב לחלום
ובנו שם צור חיים.
|
כך עמדנו, את ואני, אחת מול השני, חושים. הזמן כמו נעצר, המרחק
נמוג. עשרים וחמש שנים וחמישה עשר אלף קילומטרים נבלעו בתוך
מאתיים הסנטימטרים אשר בין עינייך הבוחנות ועיני הבוהות.
|
ובכן, ברגעים שחלפו אחרי ההערה שלי, רגעים שבהם ממש רתחת מזעם,
היית נורא יפה. אולם השיא היה אז לא בכעסך ולא ביופייך, עד כמה
שהם היו "מגניבים", אלא במה שקרה בשלושת, או ארבעת, אולי חמשת
השבועות, לא זוכר בדיוק, שבאו אחר כך.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אם לסלוגנים היה
ריח, זה בטח היה
ריח של
מטהר-אויר: אין
להם צבע מוגדר,
בין כתום למשהו,
והם באים לחפות
על משהו אפל
ומסריח
ביותר...
-קונספירציה! |
|
